אילו לא היתה הלשון האדומה משתרבבת ככה, היתה כיפהל'ה מסרבת לעלות עליו ולדהור. אבל הסערה היתה בעיצומה, הרוחות קשות, ודמה רותח. אמה, פניה חרושים קמטי דאגה, הזהירה אותה משבילי היער. וזה, יותר מהכל, דחק בה לצאת לדרכה. כשנעלמו גם אבני המדרך שהתוו שביל מעט אל מעבה העלטה החל מוחה לקדוח: מכשפה רכובה, שד מקורנן, אביר רדוף שסרח ליבו , וזאב. הוא הגיח כמתוך גזע סקורפיה עצום מימדים, לשונו משורבבת, ארגמנית ונוטפת ריר. כרע לצידה, עינו זוהרת באפלה, פרוותו השחורה סומרת ולחה, ונשימתו מדיפה ניחוח יסמין. וכיפהל'ה הפשילה את שכמייתה, אספה אותה באצבעותיה החשופות, הקפואות, טיפסה על גבו הנפלא ורכבה אתו.
תגובה אחת
מפלצת אצילה. דודו