לגמור

פסטיבל הצילום הבינלאומי 2019 תל אביב, מתחם שרונה

הקונוטציה שעליה מרמז שם הפועל הזה מצדיקה הסבר. ואולי דווקא לא, שהרי הסבר הוא בבחינת התנצלות. וההתנצלות הראויה והיחידה שאני יכולה לחשוב עליה היא בפני כתב היד שלי. אכן התקשיתי לגמור. אז מה?

"שלושה שבועות" ייקרא הרומן הבא, עלילה משפחתית מפותלת שעיקרה אח ואחות שתרים לאורך שנים אחרי החיבור הנכון שהיה פעם ואבד להם. ובאותו זמן בתווך משפחתי מאוים אבל גם אוהב מנסה כל אחד מהם לסלול לעצמו נתיב ראוי ומייטיב.

אלא שממש כשהם על סיפה של התחברות מחודשת עולה התרחשות מהעבר ומציפה את המשפחתיות ותובעת עלבון שלא דובר בו מעולם. ועל מידת ההצפה הזאת דנתי ביני לביני במשך חודשים ארוכים. מעולם לא התחבטתי ככה. העלילה בספרים הקודמים התפענחה לה תמיד אט אט, ולקראת סופה פצחה בסיחרור מטורף, מעיפה מעליה את מה שאינו נחוץ ומכנסת אליה, מהדקת סביבה וגם עד לתוכה את מה שראוי שייוותר. אני רק הייתי שם להיענות. והנה הפעם, בשל אותה התלבטות, השתרכה הכתיבה והתרבו הקולות העוינים שבתוכי: אלה גורסים מינורי, מינורי, אין צורך בריבוי. ואחרים תובעים קרשנדו! להנכיח את מה שהוצפן, להגיד הכל.

וכך נמשכה לה ההתלבטות ימים ולילות ארוכים מדי. באחד הלילות אף התעוררתי משינה טרופה ובעיניים עצומות הנחתי על נייר את מה שדרש החלטה. אבל עדיין נותרה השאלה מרחפת מעל ראשי, והתקשיתי להאמין למה שנכתב תוך עצימת עיניים על אותם דפים. עד אמש. אז תבעה לפתע העלילה את פענוחה הסופי. וכמו חלון שפותחים בעיצומה של סופה- לחוש את מה שמתחולל, להזמינו פנימה – כך נחתה עלי אמש הידיעה. ולא שהיה כאן איזה חידוש מרעיש, אלא שאותה ידיעה רכשה לה לבסוף את אמוני. ככל הנראה הבשילה בקצב משלה. ואני – כמו תמיד- כמו שיש מן הסתם לא פעם לעשות- רק המתנתי. קשובה לרחשי הלב (שלה ושלי)- רק המתנתי. צינון קל התלווה להיענות הזאת, אבל אני שלמה ומזומנה. "שלושה שבועות" מוכן לצאת לדרך.