להשקיף על המתים

(ברלין יומן מסע)

ואיך נוכל לבקש רחמים? צער הוא צער הוא צער. ובינתיים אנחנו כאן כדי להצטער.

לסבתא שלי קראו מרים. מריה, למען הדיוק. והיא מתה באושוויץ, למעשה בים, אחרי אושוויץ, על ספינת ניצולים שטיבעו הגרמנים מהחוף. שמה היה מריה, אבל היא לא היתה קדושה. היא היתה אשה מצחיקה להפליא, ככה לפחות סיפרה אמא שלי, ושובבה לא קטנה. ומאחר שאמא שלי היתה אשה מצחיקה, אני מאמינה. סבתא שלי נהגה לומר לבתה שלרחם זה גרוע. לחמול זה טוב.

אמא שלי, לעומתה, היתה קדושה. היא נולדה בליל חג המולד. זה אומר הכל, בראש ובראשונה בגלל שלאמא שלה קראו מריה, אבל גם מפני שהיא יישמה את הצוו של אמה. היא חמלה הרבה. לפעמים היא התקשתה לנהוג באיפוק, בעיקר כלפי, ואז הסתתרה החמלה שלה כמו דוב בתוך מערת החורף שלו, אבל כשהזעם שלה חלף, שבה החמלה וכבשה את מקומה המכובד. היא אספה ניצולים מהמלחמה ההיא לביתה, היא ניחמה אותם על אובדניהם, ואף שידכה לכמה אומללים בני זוג אומללים כמותם כדי שיבנו להם בית בארץ ישראל. רובם הסתלקו די מהר מן העולם, אומללותם היתה זוללנית, וגברה על כל אהבה (לאדם, לארץ, לצאצא, לאהבה עצמה).

אמי הקדושה הלכה גם היא זה מכבר לעולמה. מאז אני משקיפה עליה ומדמה לעצמי איך היא מסייעת שם לאומללים שאיתרע מזלם להתייסר גם בגן עדן. מדי יום אני משקיפה עליה, על קדושתי, ומנסה להפנות אלי את תשומת לבה. מבחר שאלות אספתי כבר באמתחת, אבל היא ככל הנראה עסוקה במעשי הקדושה וההצלה שלה, כך שאני יכולה רק לדמות לעצמי את תשובותיה.

אמא, אני פונה אליה, את יודעת שאני מרגישה טוב בברלין? אני מרגישה את עצמי, קודם כל. וזה כבר נהדר. והיא אומרת, ברור שאת, כי שם את חזקה. היא מתכוונת להגיד שבכל מקום אחר אני סדוקה. ואני ממשיכה ואומרת לה, ואת יודעת שבתי הקפה הכי מגניבים בברלין מצויים בפתחם של בתי הקברות (שהם עצמם פארקים נפלאים)? והיא מהנהנת, בטח שאני יודעת, טיפשונת (שם החיבה שהעדיפה כשדיברה אלי היה קשה מזה, אבל כוונתה היתה טהורה ). והיא מוסיפה ואומרת, גם אצלנו זה היה ככה. היא מתכוונת לבודפשט כמובן, לא לברלין, אבל היה אז דמיון בין שתי הערים ואני מאמינה לה. והיא אומרת, בתי הקפה של בתי הקברות היו אז חמימים, ומהחלון ניתן היה להשקיף על המתים.

אמא שלי היתה שקרנית. שקריה היו לא כנגד, אלא למען, לטובת- האדם, החברות, האהבה, הארץ הזאת האומללה (כשקדושה היא מכוונת מטרה, זה אמור להצליח. אבל בכל הנוגע לארץ ישראל, לאמא שלי לא הצליח) – ובעיקר היא שיקרה למען טיבו של הסיפור. פעם אמר לי אחד מסופרינו המהוללים שאיכותו של הסופר נמדדת ביכולתו "לספר סיפור. ולשם כך עליו להיות שקרן מעולה". הוא צחק כשדיבר. ואמי הקדושה היתה שקרנית מעולה שבמעולות, ומספרת סיפורים טובה אפילו יותר. וגם היא צחקה הרבה. היא הקדישה את חייה, את מחשבותיה, את גילגוליה שומטי הלסת למען "הסיפור". וכשאמרה את שאמרה, וכשסיפרה שהשקיפה מבית קפה חמים על המתים, כשדימתה לעצמה את המעשה, דימיתי אותו גם אני.

והשבוע, כשהתיישבתי בחלל הקטן והניחוחי והתכוננתי לספר את סיפורי, נזכרתי שאני קרובה למתים. הסבתי את ראשי אליהם, ומבעד לחלון הצטופפו מצבות האבן והשרכים הנאחזים בהם ירוקי עד ובוהקים, והשקפתי . ואמא שלי התיישבה על אחת האבנים והשקיפה עלי ממרחק, מצלה על עיניה בכף ידה הגרומה, שהיתה עכשיו שדופה ממש, ובאצבע ידה השנייה סימנה לי, בואי. ואני סימנתי לה בחזרה, חכי, יש עוד כמה עלילות שאני מוכרחה לרקום.