מה שליבה בחר

סיפור חדש הולך ונתפר במוחי. הולך ונתפר וקורם ונערם ומתפענח. פעם מזמן, כשראיתי את אותה נערה בהירה, בהויה, עצובה, יושבת בקרן רחוב ושק שינה פרוש על רגליה, חשבתי: המראה הזה יהפוך לפתיחה של הספר הבא. עדיין לא ידעתי מה במראה שעל פניו חלפתי למשך הרף שבה את לבי. לא שיערתי שיקנן וישתרש וישתייר בעוצמה שכזו זמן רב כל כך, ובינתיים הוא עדיין הפתיחה של הספר הבא (אבל מי יודע?).

אחר כך הבנתי שהגירה הוא אחד הנושאים שאני מבקשת למפות. זה השדה אותו אני רוצה להבין. אולי בשל העובדה שאני עצמי הייתי מהגרת of sorts במשך לא מעט שנים (ואף כתבתי על כך רומן אחד, מנקודת מבט שונה, נעורי היו אז בלבה של עלילת "חלונות כפולים"), ואולי יותר בשל העובדה שהעולם כולו מערבל, מנפה, מנייד ללא הרף את תושביו, ואף אני במחשבה נותרתי מאז אותם ימים רחוקים מהגרת או תאוות הגירה בלתי נלאית, ובמוחי אני נדה.

נדמה היה שמראה של אותה נערה לא התאים למקום בו ישבה. שיערה הבהיר האסוף היטב, פניה החלקים, הנקיים מאיפור, חולצתה הלבנה ללא רבב, ושק השינה הכחול החדש הפרוש על רגליה, ואולי ישיבתה הרכונה, שם בצינת קרן רחוב לונדונית, עיניה הכחולות הלטושות בעוברים ושבים, ספק בוהות ספק תוהות איך הגיעה לכאן, כל אלה ועוד דבר מה שעד היום אינני יודעת מה הוא- משכו את לבי. על כל פנים אחרי שוך הסערה שטילטלה את לבי בעקבות צאת הרומן האחרון "על בהונות", אני מתפנה עכשיו שוב (שכן חלקים נרחבים של העלילה כתובים כבר…) אל אותה נערה, ומנסה לראות איך אוכל להשיב אותה לביתה. ואולי נכון יהיה לומר שאני מקשיבה לה ומנסה להבין לאן איה בת ה- 17 רוצה ללכת. שכן אולי חיי נדודים, הגירה, זרות הם מה שליבה בחר? או שהיא פשוט מבקשת לחזור הביתה? והיכן הוא הבית שאולי אליו היא כמהה? ומי הם בני ביתה שממתינים לה, שמחפשים אותה ודעתם נטרפת עליהם בשל היעלמותה?עוד כברת דרך לפנינו, אבל איה ואני קשרנו ברית ומבטיחות זו לזו שבעוד זמן לא רב נבין.