אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

מוכרת הגפרורים הקטנה

מישהו שלח לי את הקישור לפוסט "חוות החובות" של גבי ניצן. תקראו.

הזיה שחלפה במוחי תוך כדי קריאת מילותיו של גבי ניצן: אולי, בלית ברירה, הייתי יורדת לפינת הרחוב, ומוכרת חפיסות גפרורים מקופסת קרטון שתלויה בחוט סביב צווארי. וכשהיתה קופסתי מתרוקנת הייתי עושה לי ממנה בית לישון בתוכו, או אולי מדליקה גפרור ושורפת אותו, ויושבת לכתוב ליד המדורה.
מבפנים אני מרגישה את מה שהפוסט הזה אומר. בגוף ממש. אני יודעת שהתמזל מזלי ואני יכולה לעסוק בכתיבה. לא בלי רגשות אשמה, חולשת הלב, התחבטויות של המצפון ועוד -שנלווים לידיעה שאמנות על פי רוב איננה "עיסוק" מכניס, אפילו לא מפרנס. החזירות הקפיטליסטית שדוחקת הצידה, שמתעלמת מתרומתם של ה"שוליים" התרבותיים של החברה היא בלתי נסבלת. העובדה שאי אפשר שאמן מוערך וחשוב כמו גבי ניצן יתפרנס בכבוד מאמנותו היא איומה.

יכול להיות שהטעות הקרדינלית של מי שמתאכזב מהשוקת השבורה הזאת היתה שחשב מלכתחילה שיכול להיות קשר בין כתיבה לכסף. אם היה מכין עצמו לחיי העוני שהם מנת חלקו…אבל למעשה מי מכין עצמו לכך? גם הכותבים הכי פחות מחושבים לא מדמיינים לעצמם שגורלו של כותב יהיה רצוף קשיים כלכליים כאלה. כשניצן קיבל את הצ'קים השמנמנים לא דימה לעצמו שהם לא ימשיכו להגיע. כשקבלתי את הצ'קים השמנמנים למחזה "השתיקה" (תיאטרון חיפה) דימיתי לעצמי שהנה הנה הם ימשיכו להגיע. והם לא.

בד בבד גם ידעתי תמיד שיהיה או לא יהיה כסף אמשיך לעשות את זה. אני מניחה שבכל מקרה זה מה שהייתי עושה בחיים, זה מה שגבי ניצן ימשיך לעשות כל כך נפלא בחיים. ננחה עוד סדנאות כתיבה, מחוסר ברירה נאלתר מקורות הכנסה נוספים, ונכתוב. אין לי ספק שמוטב לחייך, כי יש יותר סיכוי שהחיים יחייכו אליך. אבל צר לי שאין יותר הכרה (תמורה מן הסתם) לעובדה שגבי ניצן מעלה חיוך על פניהם של רבים.

 

ולמי שרוצה להיזכר במוכרת הגפרורים הקטנה: (כאן עם הפי אנד. ככה מסתיים הסיפור במקור?)

http://www.youtube.com/watch?v=uTE7CVCuMz0

 

 

Facebook
WhatsApp

14 תגובות

  1. נראה לח שהפתרון הוא לפתוח בית חרושת לגפרורים או לעבור למצית שזה מה שאולי קורה בעידן הדיגיטלי עוקף מו״לות ועקף ממסד ובא לציון גואל. דודו

  2. אילנה יקרה,

    גם אני קראתי את וידויו המרגש של גבי ניצן, והצטערתי לגלות שנקלע לחובות ולהתחייבויות (כמו אנשים רבים שאני מכיר).

    את כותבת: "העובדה שאי אפשר שאמן מוערך וחשוב כמו גבי ניצן יתפרנס בכבוד מאמנותו היא איומה". קצת קשה לי להבין את המשפט הזה. האם את מתכוונת לכך שהמדינה, או מישהו אחר, צריך לפרנס את מי שבחר לעסוק באמנות?

    אינני יודע איך קובעים מי הוא "אמן מוערך וחשוב" (אני מקווה שאינך רוצה להקים ועדה ממשלתית שתמיין את האמנים), אבל הכתיבה היא תחום העיסוק העיקרי שלי, ועד היום יצאו לאור כארבעים ספרים שכתבתי, בהוצאות גדולות ומכובדות, ומעולם לא חשבתי שמישהו צריך לפרנס אותי או לאפשר לי לכתוב. (גם אני לא אוהב את "החזירות הקפיטליסטית" של סטימצקי, אבל מעולם לא חשבתי שאפשר להתפרנס בישראל מכתיבת ספרים, ולכן בחרתי לאחרונה לוותר על מכירת ספרי ברשתות הספרים ולאפשר לכל הקוראים לקרוא אותם בחינם באינטרנט).

    האם הבחירה שלי לעסוק במה שאני אוהב לעשות מקנה לי זכויות יתר על פני מי שמתקשה להתפרנס בעבודה במפעל תעשייתי או בחקלאות? האם הספרים הנפלאים שלי (רק כמשל) חשובים יותר מעבודתה של אחות בית-החולים? האם יש הצדקה מוסרית להענקת זכויות יתר ל'אמנים' ו'יוצרים'?

    האם את חושבת שתמיכה ממשלתית בסופרים, באמצעות משכורת או פרסים או מלגות או 'פרס ראש הממשלה' תורמת במשהו ליצירה הספרותית? היום, יותר מתמיד, יכול כל סופר ומשורר להוציא לאור את ספרו בעצמו בעלות נמוכה ביותר, וגם למצוא זמן פנוי לכתיבה יותר מאשר בתקופות אחרות בהיסטוריה האנושית, וכשאני מתבונן סביבי אינני רואה הבדל משמעותי בכמות היצירות האיכותיות.

    יוצרים, בכל התחומים, מעולם לא פסקו ליצור גם בתנאים כלכליים ופוליטיים קשים ביותר, ואין כל צורך בתמיכה ממשלתית כדי להבטיח את עתיד התרבות. אולי אפילו להפך. ככל שההתערבות הממשלתית ביצירה תהיה גדולה יותר חופש היצירה ילך ויקטן.

    במקום לדרוש זכויות יתר יכולים היוצרים להיות מעורבים ביותר עם קהל היעד שלהם, להפיץ את יצירותיהם באופן פעיל, וגם להתארגן ולהשפיע, כמו למשל להוביל חרם צרכנים נגד רשתות הספרים שהמונופול שלהם פוגע ישירות בייצור ספרי איכות.

    אני מאחל לך ליהנות מעבודתך, ולא להתנות אותה בגופים ממשלתיים.

    דרור

  3. ועוד משהו קטן, אילנה,

    גבי ניצן, על-פי עדותו, מתפרנס מצוין מעבודתו כסופר רב-מכר וכמנחה סדנאות.

    נפילתו של גבי אינה קשורה בעבודתו הספרותית, אלה בכך שלא עמד בפיתוי החומרני ולא ידע לכלכל את מעשיו בתבונה.

    הווידוי שלו מתייחס אך ורק לפער בין האידיאולוגיה הלא-חומרנית לה הוא מטיף בכתביו לבין המעידה החומרנית שלו עצמו, ואני מעריך את היכולת שלו להודות בטעות, ולשקף משהו שהחברה הצרכנית כולה סובלת ממנו.

    אני מאחל לו שיצליח לממש טוב יותר את הרעיונות שלו.

    דרור

  4. אני מאמינה דרור שהחזירות הקפיטליסטית באה לידי ביטוי בתחומי חיים שונים ומשונים, בכלל זה גם ביכולתה של האמנות להתקיים בעידן של ניכור ואימה. אנחנו עוקבים בבעתה אחרי מה שמתרחש בארץ בנוגע לשוק הספרים והתמלוגים הנגזרים לטובתו של הסופר ומגיעים לו תמורת ספריו. לכך התכוונתי בעיקר, והדבר מובן וידוע אני חושבת למי שמצוי בזירה המקומית. אין להסיק מכך כמובן שלפועל בבית חרושת לא מגיע שכר הוגן. התמקדתי במה שנוגע לי להוותי כי רבה. אולי אכתוב יום אחד פוסט על המחזה הנפלא של אלישבע גרינבאון "התופרות" (תיאטרון חיפה) שדיבר על מפעל הטקסטיל הכושל במצפה רמון, ועל גורלן של התופרות שהיו מועסקות בו.

  5. אילנה, שמחה שהגעתי לרשומה הזאת. אמשיך לבקר מידי פעם בבלוגך.
    באשר ליצירה, מה שכתבת תקף לכל עיסוק באמנות. והציני הוא שמצופה מאמן לא לעסוק בדבר אחר מלבד אמנות. חס וחלילה לא לעסוק במקצוע אחר לפרנסה. נתקלתי בשאלות ליריד/תחרות/תערוכה כגון :"האם זה עיסוקך היחיד?" ולפעמים בשורה מפורשת שהקול קורא מופנה לאמנים שעוסקים רק באמנות. אתה אמור להיות מחוייב כל כולך לאמנות. ולא כדאי לספר שאתה עוסק בדבר נוסף לפרנסתך, חוץ מהוראה או עבודות סטודנטים.
    באשר לסרט היפהפה. אני לא זוכרת אם יש סרט כזה באורך מלא אבל כאן, לא הרגשתי שהסיום הוא טוב דווקא. אני מבינה מהסרט שמריה (Maria) הטובה, הנשמה האלוהים היא זאת שלוקחת אותה לעולם שכולו טוב.
    בהצלחה בכל

    1. תודה לוסי אני לגמרי מסכימה אתך. הס מלהזכיר כל עיסוק אחר שאיננו טהור. ואני, בעוונותי, לימדתי אנגלית דווקא במשך שנים, עד שבוקר אחד התעוררתי ואמרתי לעצמי לא עוד! ועברתי אט אט לסדנאות כתיבה. אבל במשך השנים אני נשאלת לא פעם איך משתלבים החיים עם יצירה, זר לא יבין זאת. ההתלבטות של בין לבין, מה נאות ומה לא, מה יעשה כי אין ברירה, והכי- כמו שאת אומרת, איך לשלב בין העולמות. עם הזמן אני מאמינה יותר ויותר בשילוב, בלחיות את החיים בתוך היצירה וגם אתה, ולצידה, הכל לגיטימי, מאפשר ונינוח יותר, אם אפשר להשתמש במונחים רחבי ירכיים שכאלה לגבי חיי האמנות. אפשר?
      והסרט הוא קצר, כך יצרו אותו אולפני דיסני אם אינני טועה. לגבי הסוף האינטרפרטציה שלך נפלאה, אני מסכימה אתה לגמרי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שתף פוסט