מפחדת

מה הכי מפחיד אותך? שאלה אותי בתי. אמרתי לה, הפחד. בלעתי כדור והרגשתי הרבה יותר טוב, יכולתי פתאום להסביר לה מה באמת מפחיד: שלא יאהבו את הספר, שיאהבו את הספר, שאחלה בטרם יונח על המדפים, שאחלה מיד אחרי שיונח שם, שאסבול ממה שיאמרו עליו, שלא אהיה לפתע נרגשת ממה שיאמרו עליו, שלא יאהבו את אוריאל, שיאהבו אותו ואני אחשוב לעצמי -יא בן זונה איך אפשר לאהוב אחד כמוך? שיעורר את חמלתם של הקוראים ואני אשתוקק לערסל בין זרועותי קורא אחר קורא ולהסביר שבדיוק לכך התכוונתי כשכתבתי את אוריאל. אני חרדה שמא נעמי תתפתה לו מחדש, דווקא עכשיו -אחרי שכבר הנחתי לה לצעוד הלאה. דווקא עכשיו היא תחליט שהיא סולחת על הכל, ונענית לו. זה לא ייתכן! אזעק אחריה מלוא גרוני. חזרי בך, חזרי בך שוב, אי אפשר! או לחלופין תחליט נעמי לעשות דבר מה נורא יותר, דבר מה שאף לא עלה על דעתי. אני מקווה שאם כן, ימצאו הקוראים דרך לדווח לי על כך. אין חשוב מזה בעיני.

ויותר מכל- זה אמנם סוד, אבל אעלה אותו על הכתב בכל זאת- אני חרדה ממנוחה נכונה. שאז שלושתם, דנה, נעמי ואוריאל- בלי להביט אף רגע לאחור- יצעדו במורד אל האופק ויישכחו אותי.

מסייעת להתגבר על הפחד, נועה לקס עם קטע מתוך הספר, בדף הפייסבוק שלי:

https://www.facebook.com/profile.php?id=100006619516191