משחק מכור

מראש אני אומרת שהמשחק הזה מכור. איך שנולדתי התחילו למכור לי את הרעיון: ארץ מכורה, ואולי מולדת? היא הכרחית ליהודי. אני לא זוכרת מתי הפסקתי להאמין ברעיון הזה, אבל בכל מקרה על עבודתה המאומצת של מכונת המניפולציה הרגשית עליתי הרבה יותר מאוחר.

ככל שרבו הביקורים במערב קנדה (שם התגוררנו ולמדנו בצעירותנו) הלכה גם ההבנה והעמיקה. המחשבה הזאת עלולה להיחשב לקלישאה, אלא שלא בזה העניין. סדר העדיפויות הוא לב ליבה של התהייה. מה עדיף לנפש המנוסה? במה עליה לבחור? קירבה ליקרים לה, קירבה למלים המוכרות ודרך ביטויין, קירבה לגחלים הלוחשות בלילות ירח, שינון בתי השיר, שליפת תפוד לוהט והקפצתו בין כפות נחרכות? או אולי המלחמה האינסופית לאיתור אלומה של אור בתוך החושך העמוק, כניעה לבדידות המחשבה, בדידות המרחק, בדידות היומיום, אבל גם חופש לנוע, לנסוע ולחזור או לא לחזור לעולם?

השלג היה עמוק הפעם. מינוס שלושים וחמש אם לוקחים בחשבון את עוצמתה של הרוח. אותו סנאי שחור זנב שב בכל בוקר להתרוצץ מול החלון. מתחת לפני השדות הלבנים רחשו החיים בלהט, ואיש מבני הקהילה היהודית לא הסתיר עוד את מחשבת הבכורה על המכורה: חשוב שתמשיך ותיקוד זו למעננו, תקריב את בניה ותשמר את עיר המקלט, בעוד אנחנו ננדב למענה את ממוננו, את תפילותינו, את כמיהתנו הריקה.

הנה התבהר לי שוב החיבור הנואל, ההולך ומתרופף. ושוב צץ ועלה עניין ההדדיות, נתון בבהירות מלאה ל"משחק המכור", כפוף אליו. ושוב אני מרבה להרהר בשקריות הביטוי "ארץ מכורה". (אולי שינוי זעיר בניקוד יעיר את הנמים?) ואולי כל שנחוץ היא מחשבה חתרנית ונלוזה שאין נכונה ממנה: עוד מעט קט נחלוף, יחלפו גם צאצאינו הקרובים לנו, ואז גם הרחוקים, ולכן כדאי שנחולל עכשיו, בזה הרגע, את השינוי, או לפחות נחולל עד סחרור חושים, כי זהו ריקוד חיינו. ועם כל זה, שאלת הבחירה נותרת, קשה וכאובה היא נותרת.