ניו יורק 4- מחשבות על געגוע

למה נתגעגע? מה יהיה חסר מלבד המובן מאליו?  איך תיקרא החוליה החסרה, זו שתשבש את תחושת השלמות, שתחלץ מאתנו בכוח את אלמנט ההשוואה בין פה לשם? זו שתגמגם הירהור חוזר ונשנה שיולבש על עניינים כמו: כאן גדול יותר, המוני יותר, היסטרי, צפוף, נחפז, אנונימי, מרחיק, זר, קר מדי, חם מדי,  מלאכותי, לא מחבק. וגם: ענק, דרמטי, יותר ירוק, פחות לחוץ, מרחיק אופק אל מעבר לדמיון, מזמין, מבקש תישאר, תשתקע, תצליח, אני- אמריקה- מבטיחה להגשים חלום.

שני הקרוב, קצת אחרי חצות, שעת האפס. הבית ננטש, אחרים יושבים בו. הסתיימו הנדודים, הציפייה, הניחוש, התהייה. כשיתקפלו תחתם גלגלי ציפור המתכת אשען לאחור וסיפור יתחיל להתרקם לו בראשי, חוט משוך לאחור, משוך קדימה, אל שעות  הבוקר שיבוא, ואל מעבר להן, לשבועות ולחודשים שיבואו ויחלפו כהרף עין, עד ששוב תתחיל ספירה לאחור.

אני מנסה לדמות לעצמי מה היתה התחושה אילו החלטנו לא לשוב. אולי היה אז הכל נצבע בגווני חרדה, אולי לא היה האופק נדחק הלאה ועוד הלאה אל מעבר לדמיון, ואולי היתה ההגירה חונקת ומעציבה, אולי מאוחר היה מדי להסתגל. ואם כך ייתכן שטוב הגעגוע. וממילא כשנחזור לכאן נרצה שוב לנדוד.