נימפאה

בשעה שערבבתי את החומרים לפשטידת התרד הוא יצא לגינה והתקשר אליה. הוא אמר, אסון פה, הכל התמוטט אנחנו צריכים לסיים את זה. היא כנראה בכתה קצת. לא רציתי לשמוע יותר. הגפתי את דלת הזכוכית והמשכתי להביט בו נשען אל הברוש,  ראשו רכון מעט כמו קשוב לבכייה או תחינתה,  ועל פניו אותה הבעה מוכרת, מבוישת משהו וממיסה.  הוא אמר עוד דבר מה והנהן, ואחר כך טמן את הנייד בכיסו וחזר למטבח. הפשטידה כבר היתה בתנור, ניחוח מאפה פשט בחלל הבית. הוא אמר, זהו, ופנה ועלה במדרגות לחדר השינה, צעדי הצליעה הקלים שלו משמיעים תקתוק קצבי, הרגל הנשרכת מאטה את קצב הטיפוס. כשהגיע למעלה קרא, אני הולך קצת לנוח. תיכף אוכלים, השבתי. והוא אמר, אני לא רעב, אולי מאוחר יותר.

חיכיתי עד שעלה קול נחירתו מחדר השינה. נכנסתי על בהונות, לקחתי את הנייד שלו ויצאתי  אל הגינה. חיפשתי את המספר האחרון שחייג. קול נשי דק ובכוי עלה מעבר לקו. מה שלומך, שאלתי ולא המתנתי לתשובתה. אמרתי, את יודעת שהוא לא אוכל, העור תלוי לו על העצמות, אפשר לקפל אותו כמו נייר. והצליעה הזאת מהמלחמה, בטח שמת לב. הוא גם כמעט לא ישן. אולי בהתחלה זה טוב, אבל די מהר זה הופך למעיק. הוא מחכה כל לילה עד שהפגז מתפוצץ -בערך בשלוש וחצי- ואחר כך הוא עוצם את העיניים לשעה. ככה כבר שלושים שנה.

היא השתנקה לרגע והשתעלה. את בסדר? שאלתי. יש עוד משהו שאת רוצה לדעת? היא שתקה מעט, ואחר כך אמרה, נועדנו זה לזה. בחיים אחרים בטח היינו יחד.  אולי, עניתי. אבל אנחנו בחיים האלה. ניתקתי והשלכתי את הנייד שלו אל בין עלי הנימפאה. הוא נח שם לרגע כמהסס וצלל אל תחתית הבריכה, עלי כותרת  צהובים כחמה הרכינו את ראשם  האימתני והביטו אחריו.

ריח חרוך מעט עלה מהתנור, ושכבה שחומה ופריכה מדי כיסתה את הפשטידה. שלפתי אותה והנחתי על הכיריים, תחבתי לתוכה את סכין הקצבים הגדולה ופרסתי לעצמי חתיכה נדיבה והתיישבתי לאכול.