סוףעולם

לאחרונה כבד. למרות שגשום, חורפי וירוק, ומדמה חיים ויופי, בכל זאת מזה שנה כמעט אנחנו נתונים בצניחה איטית, חרופה, מטה.

עד עכשיו עבדה נפלא יכולת ההכחשה. ומעתה מה?

לא שצליל דריסה אימתני מחריש את האוזניים, ולא שאנחנו חוזים ממש מעלינו בסופה המשתוללת. אין לנו יכולת לדמות ענקיות שכזו. אין לנו אלא את היכולת לדמות פרגמנטים של סוף מתקרב:

-מוטציה שתכשיל את החיסון

-מחלה שלא יוכלו לה

-צינור שיתנתק וישכחו לחברו

-רופא שיעלם כי נשבר ליבו בקרבו או עייף סופית

-משפחתי הולכים ממני

-שכני ורעי יקיריי הולכים להם לבלי שוב

-אני הולכת ממני

אפילו מעט מזה מבעית דיו.

מדי שבוע בסדנאות הכתיבה צפה ועולה במוחי אותה התלבטות: תרגיל או לא, על סוףעולם.

אז לא!

ואם לדייק: גם כשהחלטתי לבקש, ובקשתי, "כתבו על ימי המגיפה, כתבו על מה שיושב על הלב, שרטטו דמות לסוףעולם".

עדיין, חמיקה אלגנטית היא שם המשחק.

וגם כשאני מכוונת מעט, מדייקת ואז עוטפת ברדיד כסוף ואוורירי, בפתיתים צבעוניים, במותרות "תנו דרור לדמיון", מטמינה את סוףעולם בתוך הוראה כמו, המשיכו את המשפט- "…הבטתי בחלון וראיתי אותו קרב. כל מה שתמיד דימיתי לעצמי הפך כהרף עיין ל… " כולם כאחד כותבים על בואו הפלאי של האביב, של אח שזה מכבר נעלם והנה הוא שב, על קופסת מתנה עצומה שנגררת על ידי זוג סוסי פוני ננסיים, על פייה שמרחפת לעבר החלון ושובל זהרורים בשמלתה.

איש לא כותב על סוףעולם או על מגיפה.

ומן הסתם אין להתפלא.

אלא שאני עצמי – וזה מבעית דיו- אינני יכולה עוד שלא לכתוב. או לקרוא. או לחשוב על האיום, וכך, לעתים, אני  מערסלת את עצמי בתוך פיסה רחמית של  סובלימציה שירית, או קירבה רכה, או מסווה פואטי לליבת האש.

הנה:

מתוך:

געגוע/ וילהלם קְלֶם (1881-1968)

…הַעֲנֵק לִי אֶת הַחוֹתָם הַלּוֹהֵט
וְהַיְכֹלֶת לְחַבֵּר דְּבָרִים הֲכִי רְחוֹקִים.
תֵּן בִּי קְרִיאַת קְרָב מִקְּרָבוֹת סוֹדִיִּים שֶׁל הַנֶּפֶשׁ.
תֵּן לִי זְעָקָה שֶׁתְּבַעְבֵּעַ מִגְּרוֹנוֹת יְרֻקִּים שֶׁל יְעָרוֹת.

אוֹתוֹת אַזְעָקָה שֶׁל אֵשׁ מְהַבְהֲבִים מֵעַל תְּהוֹמוֹת.
מְסָרִים כִּלְחִישָׁה בִּלְבָבוֹת זָרִים,
בַּקְבּוּקֵי דֹּאַר בְּיַמַּת הַזְּמַן,
נֶאֱסָפִים אַחֲרֵי מֵאוֹת שָׁנִים, מֵאוֹת רַבּוֹת.

תרגום: אשר רייך.