אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

סיפור גבורה

או, איזו קלישאה. סיפור גבורה חבוט, זה מה שזה. מאז עזבו ילדינו את ארץ ישראל החלטנו לנדוד. מזה שנים אנחנו צופים אבדון. ולאחרונה כמובן התגברה התחושה שאין מוצא, פתרון, תקווה, פתח. אין. והנדודים הלכו ותפחו ואדווה הפכה לאי, הלב הפך לאדמה נטושה.

שאלתי את בן זוגי איך נתמודד עם הגעגוע. נלבש אותו, הוא אמר. במקומות קרים יהא זה המעיל שיעטוף אותנו ויבודד אותו מעט, במקומות חמים יעשה העור את העבודה. ובינתיים פושט הגעגוע עור ולובש מעיל ומתעטף בתוגה.

ובינתיים גם הופכת הנדידה לרדיפה אחר ילדינו שבארצות ים. בפעם האחרונה בקרנו במיאמי לפני כשלושים שנה, ואז- ממבט צעיר, גא, פחות רדוף, פחות כאוב (או חשוף) הרשינו לעצמנו לבוז לה. הפעם, לבושים בעור עבה יותר או סתם באי עצום של געגוע (ואולי בשניהם) באנו לחבוק את צאצאתנו , והעיר נדמית נפלאה.

לא זכרתי את המינים הרבים של דקלים שניצבים זקופים זקופים וגבוהים גבוהים בשורות שורות לאורך השדרות, מתחרים בגורדי השחקים. והשחקים רחבים ופתוחים, ויפי העננים גדול, ובתנו יפה להפליא, והים גם הוא. לשונות לוחכות את היבשה, וכמו מתוך שיטוט אגבי יוצרות תעלה ועוד תעלה, וימה ועוד אחת, לרגלי אינספור הבתים הנישאים.

חמה מיאמי ברוב ימות השנה. ועכשיו קרב הקיץ והעיר תהפוך לוהטת. אנשי העיר חושפים את עורם השחום, ודומה שלא מתוך כמיהה להרחיק את הגעגוע. אין זה אומר שאינו קיים, הגעגוע, בארץ הגירה שבה בליל שפות קקופוני הוא השפה המדוברת. ובכל זאת נדמה שגם אם באינספור בתים מבכים שארי בשר את מי שהרחיקו לנדוד, והגעגוע שואב את האוויר מריאותיהם של הנותרים, כאן- ראווה ועינוג בלבד.

ולא חומקים מאוזני שברי שיחה ומבט בוהה ועצבות. לא חומקים מעיני דרי הרחוב וענייו, דלים ואביונים ופעוטים וישישים מכווצים בקרנות רחוב. (טראמפ – תגידו, טראמפ טראמפ – נענה). אבל אלה מצויים בכל מקום, וכאן, שמש זורחת ואין מלחמה. והדשא הוא ירוק כל כך. ואמש נצפתה בעיקול הרחוב מכונית זהב כעורה. היתה כמעט שעת חצות, רגע לפני שתהפוך שוב לכרכרת דלעת. עקבתי אחריה אבל לא התרחש דבר, וגם מלחמה לא נצפתה.

הפעם הראשונה שעלתה בראשי המחשבה שישנם זאטוטים שלא יחוו לעולם מלחמה- היתה מזמן. היה זה הרהור חולף וגם מזעזע, והנחתי לו כדי להמשיך להיצמד, להידחק, להבטיח את מקומי סביב המדורה.

מאז התפרקה הדרך מול עיני והפכה לחורבות. מאז נולד גם הגעגוע, לא למדורה- כי אם לילדי, לחיי בקרבתם. ולבסוף, עלה גם הרהור על נדידה, שהפך למחשבה, שהפכה למעשה. ובכל מקום בו יהיו הם, וכל עוד נוכל, נרחיק בעקבותיהם גם אנחנו. סיפור גבורה חבוט זה מה שזה. ובינתיים למלחמה שלום, ולגעגוע גם.

Facebook
WhatsApp

14 תגובות

      1. תודה אילנה המוכשרת להפליא שנתת מלבוש,ומילים לגעגוע, לאין אונים, למדינה היפה והאהובה שלנו שנותרה עירומה ופשוטת עור וכל שנותר לה לדמם. אנחנו כאן ומנסים בעזרת חוסם עורקים להיאבק בדם הניגר, להיאבק ברוע, בחוסר התוחלת, באין אונים…אינני יודעת אם יעלה בכוחנו אך לא נוותר לו.

    1. אתם מרגשים אותי מאד.
      יושבת עכשיו ב'זיכרון בסלון' בכיכר החטופים. חושבת עליכם. אתם איתי ובליבי הערב.
      נכנסתי לרשת לבדוק איפה אתם הערב, והגעתי לכאן. כנראה שנגזר עלינו לנדוד, היתכן?

  1. אוי אילנוש יפה כמה את רחשי ליבי הלבשת במילים. אנחנו מתגעגעים אליכם ואל הטיול ביער ואל השיחות . יושבת איתכם מסביב למדורה

  2. אילנה יקרה ואהובה, ידעתי שיש לך כשרון כתיבה אבל לא ידעתי שאת מנתחת שיודעת לגעת באיזמל דק בעצבים חשופים ובאלה הנסתרים. דמעות בעיני וגם געגועים

  3. אכן מרגש – לצאת בעקבות הילדים לארצות הים לנסות לנתק את הזכרונות למולדת, שהיתה לך לבית אחרי שמשפחתך הגיע מהונגריה הדווייה. אבל גם כשמשוטטים בשדרות הביסקייה הלב כמה למשעול המוביל אל הישוב שבשרון, שבו נותרה עוד מראית עין למה שהיה פעם. אגב, הדימוי של בן זוגך עם המעיל שייך כנראה לימי שבהם היה חייל סדיר ויצא לשמירה עם שינל (מין מעיל כבד שאמור להיות מחסה מפני הקור) . שאי ברכה אילנה היקרה, עוד נשוב ניפגש על המים.

  4. אוי אילנה, כמה עצב וגם כעס על המקום הזה שהיה אמור להביא קץ לנדודים והפך למקום שנודדים ממנו
    תודה יקירתי

  5. תודה אילנה המוכשרת להפליא שנתת מלבוש,ומילים לגעגוע, לאין אונים, למדינה היפה והאהובה שלנו שנותרה עירומה ופשוטת עור וכל שנותר לה לדמם. אנחנו כאן ומנסים בעזרת חוסם עורקים להיאבק בדם הניגר, להיאבק ברוע, בחוסר התוחלת, באין אונים…אינני יודעת אם יעלה בכוחנו אך לא נוותר לו.

    1. תודה לך יקרה. אכן צומת שאין לדעת כיצד נחצה. שאפו גדול על הנחישות. אין אלא להיאבק אם נותר עוד כוח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שתף פוסט