פלסטיק

יפים, מה? שאלתי את בתי. אהה, ענתה בלי חשק. יאללה, נזוז, הוסיפה והעיפה מבט נוסף, בוחנת אותם כמבקשת להחליט אם יש שמץ אמת וחיות במראה המתעתע שנפרש באחת מול עינינו. יצאנו משם והיא התעכבה רגע ליד חלון הראווה, ואחר כך התיקה עצמה משם באי חשק והמשיכה ללכת בשתיקה לצדי. נכנסנו בפתח השוק, נושאות כמדי שבוע את סלינו בכוונה להעמיס אותם בפירות וירקות טריים. תאווה לעיניים השוק הזה, חשבתי לעצמי בעודי קרבה אל הדוכן הראשון. מה את אומרת, שאלתי את בתי. שנתחיל כאן? אך היא המשיכה לצעוד, מתעלמת מקריאתי כמו לא שמעה אותי. אה? שומעת? קראתי אחריה בקול. אין מענה. סהרורית המשיכה לנדוד בין הדוכנים, ואני מפלסת דרכי בין המון אדם שהופיע והצטופף לפני לפתע. לרגע נדמה היה לי שתיכף תיעלם בתי ולא אמצא אותה לעולם. בהלה הכבידה על נשימתי, ידי החלה דוחפת אנשים שעמדו בדרכי. השגתי אותה, היא בגבה אלי בוהה ניכחה כמו ראתה דבר מה מקפיא, ואני הנחתי יד על כתפה שנדמתה נוקשה משהו, ולחשתי, הי, לאן את הולכת? תיכף נגמר לנו השוק…קראתי לך, מה, לא שמעת?

והיא סבה לעברי, מבטה נטוע הרחק מאחורינו אל המקום ממנו באנו, והחלה מכוונת עצמה בחזרה לשם. לרגע נותרתי במקומי, אגלי זיעה צצים בעורפי, ובמוחי מחשבות אסון הודפות זו את זו, הנה בתי מתערפלת, ומה אעשה לבדי בעולם בין ביקור לביקור במחלקה הסגורה בה ינעלו אותה לעד? כשהתנערתי כבר היתה רחוקה ממני ואני עקרתי רגלי מהבטון החשוף שעיסת ירקות צהבהבה סימנה בו שביל לח ובאוש. שעטתי לעברה, וכשהשגתי אותה שוב היא עמדה מול חלון הראווה של חנות פרחי הפלסטיק אליה נכנסנו קודם כדי לבדוק אם חיים הפרחים או שאולי כל השיפעה הזאת איננה אלא פלסטיק. נעצרתי סמוך לה, הושטתי אט את ידי ונטלתי את כפה הקטנה שהיתה לחה וקרירה. עיני שתינו נאחזו בשלט שהיה מונח בחלון הראווה המאובק, ועליו כתוב באותיות זהב: "זרי כלה מיוחדים. פרחים אמיתיים מפלסטיק לחיי זוגיות ארוכים." בפנים ניצבה אותה אשה גרומה וכהת עור מאחורי דלפק העץ המהוה, ושזרה זר נוריות, תקעה לתוכו בתשומת לב מעט גבעולי גיבסניות זקורים בעלי כדורונים לבנים בקצותיהם, שפתה העליונה, הבשרנית, אחוזה בין שיניה. משהבחינה בנו הישירה מבט אל בתי ופניה העלו חיוך רחב כאילו הגיעה מכרה שציפתה לה, הניפה את הזר ואמרה, יפה, נכון? סובבה אנה ואנה את הנוריות, עיניה בורקות בשמחה. המתינה מעט, ומשהתמיד השקט הוסיפה, זה לכלה אחת שמתעקשת על פלסטיק. ככה נשארים הזיכרונות היפים לתמיד, את מבינה? תאמיני לי, יש יותר ויותר כאלה שלא רוצות מהטבע. באות מבקשות רק פלסטיק. בתי שמטה את ידה מידי, קרבה מעט, ושלחה את אצבעותיה אל הזר.