הלילה שלפני. מבעד לחלון חודר כפור נורא, שחור. עלטה עולה מהגינה הקטנה, קול התפצפצות משונה מפלח את הדממה שהוריד השלג על העיר. אולי ענף נשבר, או דרור שכנפו קפאה וצלל מטה ראשו מכה בחלון.
יתמות פתאום נפלה עלינו, זרות חדשה, מתריעה: "הביתה!"
אמרנו זה לזה, ליבו של העולם הוא תפוח נגוס.
אמרנו הגגות מעשנים, זה סימן לא טוב.
אמרנו, קר. ובקיץ החום גדול מדי.
אמרנו, בגיגית שלנו המים חמימים, ונעימות פשטה לרגע באברים הנוקשים.
אמרנו, נשוב.
אמרנו נתגעגע.
נגוס או לא, אמרנו, זה המקום הכי.
אמרת, תארי לך. אמרתי, תאר לך
פה היינו.
2 תגובות
טוב שאת חוזרת הביתה..
העיקר הוא המקום בו נמצאים. זה מעל הכל, חוץ מהגעגועים למקום האחר. דיאלקטיקה של חיוניות עצורה וגם קצת עצובה. דודו