פתיחה פתיחה פתיחה

עוד מחשבות על כתיבה, (או)

על "מנטורינג".

יש כותבים שהולכים אתי זה זמן. יש כותבים שאני הולכת אתם זה זמן. אולי יותר זמן, כי אני כותבת כבר המון שנים. ואת סדנאות הכתיבה הראשונות שבהן השתתפתי אני  זוכרת כמעין תחושת ריחוף בתוך ענן מתוק של מילים חדשות, טעימה של פיסות מידע צמריריות, מותאמות להפליא לאוזן הקשובה והנפש הכל כך חפצה, ומוסיקה נכונה. ופתיחה פתיחה פתיחה.

נרשמתי שוב, ישבתי שוב, הקשבתי, הקפדתי לכתוב. עד שידעתי שזה באמת מה שאני רוצה. ויהי מה (וזה כאן ביטוי מהותי) – זה מה שאני רוצה.

ועכשיו אני תוהה, מתי הבנתי שדי לי. מתי גמלה במוחי הידיעה שרוויתי, ומעכשיו אני לוקחת אחריות על חיי הכתיבה שלי, ומעת לעת מסתייעת במנטורים לעת מצוא, ידידים כותבים, טקסטים למיניהם, ומביני דבר אחרים שרוצים בטובתי (וגם זה ביטוי מהותי).

אין לי תשובה ברורה לשאלה הזו, אם משום שבוגד בי זכרוני (אין דבר כזה), או שכל זה התגלגל ונהיה באופן הכי סתמי (גם כזה דבר אין). אני מאמינה שאט אט הרפיתי מאחיזת ידם האמיצה (פחות או יותר) של מנחים, ויכולתי להמשיך לצעוד לבדי. אני מניחה גם שהיתה מעורבת בהחלטה ידיעה מושכלת שקבלתי די והותר, ושתמיד אוכל למצוא לי מקורות ידע אם אזדקק לכך. ובמהלך השנים הזדקקתי להם לא פעם, וקל היה לאתר סוכני ידע מייטיבים.

למי שמתכוון לכת אתי עוד כברת דרך – אני מקדישה את הפוסט הזה, ולמי שזה עתה החליט שדי לו להתלבט, הגיע הזמן להצטרף לסדנת כתיבה- אני מזמינה בחום להתנסות.