איש אחד רוכב כל בוקר על אופניו לעבודתו. באחד הימים כשהוא מתקרב לצומת הסמוכה למשרדו, מתגעשת מולו באחת המולה כמותה לא ראה מעולם. אשה ניצבת מחוץ למכונית שחציה השמאלי מעוך, וצורחת מלוא גרונה על אופנוען המוטל על הכביש. לאיש השכלה רפואית מסויימת מתקופת שירותו הצבאי כחובש, והוא משליך את אופניו ורץ למקום. דומה שהאופנוען הצעיר לא נפגע אנושות, ואולי בשל כך מרשה לעצמה האשה להמשיך לצעוק עליו שאילו היה נזהר לא היתה עכשיו מכוניתה החדשה זקוקה לשיפוץ טוטאלי, ונפשה לשבועיים החלמה. ככה בדיוק צווחה: "שבועיים הבראה לנפש הפצועה שלי". כל זאת בעוד הצעיר מתפתל מכאבים אבל נמצא בהכרה מלאה, חיוך אוילי, נבוך, מרוח על פניו המוכתמים בדם.
הרוכב רוכן אל הפצוע, תוהה בתוך כך אם עליו להישאר לצידו עד שיגיע האמבולנס, או מוטב שיניח לו מוקף בעוברים ושבים משיאי עצות ואותה מקוננת שלא משתתקת לרגע. הצעיר ממתרומם בלאות וסוקר את סביבותיו כמו תר אחרי מישהו. האיש נוטל את זרועו ובודק את הדופק. מהיר, מן הסתם, הוא מציין בינו לבינו. הוא שואל את הפצוע לשמו ולמקום מגוריו, וזה עונה, מוסח משהו אך ערני לחלוטין. באותו רגע נשמעת מקצה הרחוב יללתו של אמבולנס קרב, והאיש מחליט להמשיך למשרדו. כשהאמבולנס מפלס דרכו בין ההמון שנאסף סביב, תופס לפתע הפצוע בידו של האיש, מושך אותו אליו בבהילות ולוחש נרגש באוזנו, "היא בחלון, אני רואה אותה. תסתיר אותי, אני לא כאן." "מה?" שואל האיש ומנסה לשווא להשתחרר מלפיתתו הנואשת של הצעיר. "מי לא כאן?". הוא נסוג לאחור בכוונה להזדקף, אך הצעיר לא מרפה ממנו. "אני!" הוא לוחש בהיסטריה. "אני לא כאן. אני בברלין. היא חושבת שאני בכנס."