קירות בצבע חציל

"Betye Saar: The Legends of ‘Black Girl’s Window,”

באוקטובר 2019 נפתחה תערוכת המחווה ("The Legends of ‘Black Girl’s Window) לעבודותיה של האמנית האמריקאית המונומנטלית בטיה סאר. עיקר התערוכה נסבה סביב עבודות אסמבלאג' משנות ה-60- וה-70, אז פרצה סאר לתודעה האמריקאית. במאמר ב'ניו יורקר' מתארת דורין סנט. פליקס את התחושה המלווה את המבקר בחלל שקירותיו צבועים סגול כמציף בחרדה ומעניק תחושה של שיטוט בכנסייה נטושה. השימוש בחלונות כמסגרת לדמויות המיתולוגיות, השימוש החתרני באיקונים סטראוטיפים כחיבור בין החברתי למיסטי – כל אלה מהדהדים את האמירה הפוליטית של סאר, שנחשבת מזה כחמישים שנה למצפון של האמנות האמריקאית.

האמור לעיל הינו פרפראזה על הכוונה לומר, או לא ממש כוונה אלא מעין תגובה למה שפילח וגאה בתוכי והציף. וכך היה הדבר:  באחד האמשים זה לא מכבר, נתקלתי בתמונתה של סאר, יפה ונשית וגאה, שנים של מאבק וידענות גדולה חרוטות בתוויה, והיא אוחזת בענף היבש כמציגה אותו במקום אותה עצמה, ממקמת אותו בנחישות שכזו מול פניה. היה זה בשעה שהקשבתי לדיווח על ההזנחה הפושעת של הזקנים בבתי האבות הפושה כאן בימים אלה. "חדשות הקורונה" מוליכות את המוח בנפתולים ביזארים.  זה ידוע. ובראשי שלי התגלגלה והלכה והפכה, וגם אני הפכתי, שלא בטובתי, בפניה של סאר, חוקרת ובוחנת עוד את שיערה האפור וכפות ידיה המנוסות, הופכת בתחושה הפולחת ומציפה ומטלטלת עד שהתהוותה לבדל מחשבה שניתן אולי לתאר. סנט פליקס סבורה שצבע החציל של קירות חלל התערוכה מזכיר כנסייה נטושה. גדולה ההזנחה והפשע נורא, והכאוס והנטישות והשמיטה והכמישות וצבע החציל.

"אל תשליכני"- ממלמלים הזקנים מאחורי חלונותיהם המוגפים. ובעודי בוהה בפניה של סאר ומאזינה לקול בכייתו של קשיש, מדמה לעצמי את פניו במסגרת חלונו, במסגרות חלונותיה, בכלוב הציפורים שם אסורות דמויותיה הנעלמות, ארשתו של הישיש מהוהה, נעלמה, כהה, סגולה אולי, סגורה בתוך כלוב ציפור, בתוך חלון, מציצה אל העולם שאיננו עוד שלה, דמות כמו שהיתה אולי בטיה סאר מנציחה אילו ראתה.