על ספסלי עץ, בלבו של "פארק המילניום" בשיקגו יושבים וממתינים. בתמונה המוקרנת על הקיר הענק עוצמת אשה את עיניה ושוב פוקחת אותן, מחייכת ומרצינה חליפות, מביטה בשלווה ניכחה, מתמהמהת להזליג את סוד אוצר המים שבפיה. אין אלא להמתין עד שתתרצה. צווחות הילדים שמתרוצצים הלוך ושוב במים המקיפים את בסיס הקיר כמו מבקשות לזרז את תחילת ההופעה. אבל לשווא. לגברת שבתמונה תזמון משלה. תרגיל הבהייה מאתגר, סקירה פזורת נפש נכפית על העין, פרחי צבעונים, דשא ירוק, שחפים, גבר שדוף וקמוט עור מחזר בלהט אחרי נערה שחורה עבת בשר שמכרסמת עוגיות חמאה מתוך שקית, ועוד שותפי ציפייה מכל קצוות תבל, והילדים המצווחים. ובחזרה אל האישה: היא מחייכת, חושפת שיניים צחורות, עוצמת עיניים חומות, זוהרות. נטולת ייחוד למען האמת, רק מתמהמהת. וזה מה שהופך אותה אט אט לאמתית. כמו התממשה במהלך הציפייה, ותיכף תזלוג בשר ודם במורד הקיר ותצטרף למחול הילדים, אולי תסביר להם את פשר ההמתנה הממושכת. והם יתעלמו ממנה, פעולת המזרקה לא מעניינת אותם. אבל אנחנו נטה אוזן ונבקש להבין. והנה היא יוצרת עיגול בשפתיה ולהרף עין זורמים מביניהן מים חיים, זרזיף שנמשך שניות ספורות ואז מתמעט ונעלם, ומלכת המים שבה ועוצמת את עיניה, משלחת אותנו לדרכנו, אבל אנחנו מתקשים לקום וללכת.
אילנה וייזר-סנש
סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.
Facebook
WhatsApp