"שלושה שבועות": קטע מרומן בכתובים

ועכשיו כשהם יושבים זה מול זה, אם לא היתה שתיקתם מתמשכת ומרמזת על מה שעומד ביניהם מלכתחילה, טעון ואינו קשור בשום אופן למאיר וגורלו המר, ואי אפשר, ואפילו מסוכן  שייאמר בקול – הוא היה אומר, תקשיבי, כששני אנשים נפגשים סוחב על גבו כל אחד בית שלם. ובבית הזה יש אינסוף חדרים, את חלקם הזולת מכיר, והרבה מאד לא. ואז- הכל פתוח ואפשרי, עוד ועוד פיסות–בית הולכות ונחשפות ביניהם, הופכות לבית בתוך בית, ויש פתח לתקווה והתקרבות. אבל אצלנו- שני הבתים שעל הגב שלנו שרופים ואנחנו סוחבים אותם בבלי דעת, בלי להכיר בעובדה שכל היגיעה הזאת חסרת סיכוי וטמטום גמור. אין לנו סיכוי איה, המרחק בינינו עצום. גם ידידים לא ממש נוכל להיות. זה מה שהיה אומר לה. אבל אם היו בכל זאת מתקרבים עוד, רומסים משוכה או שתיים בדריכה אמיצה,  הוא היה מספר לה שיש לו שורשים, והם כאן, במקום הזה, לסירוגין מבצבצים מתוך הרגבים, נואשים להנכיח עצמם, ופעמים מונחים מתחת כממתינים לדבר מה שיתרחש. כמו רבים אחרים גם  שורשיו כאן.  אולי אפילו היא ככה, הוא לא בטוח בזה. אבל בית, הוא היה מסביר, התחושה הנפשית הזאת שיש לך איזשהו מקום מרובד ובטוח- את זה אין לו. אולי הוא אפילו לא מעוניין שיהיה. הוא קורא לעצמו מהגר נפש- לא פוליטי, לא כלכלי, לא מבקש מקלט. מהגר נפש שלא ילך לשום מקום אחר ולא יילחם על כלום, על אף אחד מלבד משפחתו הקרובה. מן הסתם המלחמה תהיה ממילא חסרת תועלת, כי כל מלחמה היא חסרת תועלת. בסופו של דבר ניצחון גם הוא מדומיין, ותלוי בסיפור שאתה מספר לעצמך. מכל מקום הוא יודע שבסופו של דבר אם יירדפו אותו הוא ילך ברכות, בלי מאבק. יעלה על הגג ויקפוץ. לא ייתן לאיש להכתיב לו.

אבל ככל הנראה נגזר על השיחה הזאת להישאר דמומה. הוא לוחש בחשש, לאט כמו חרד להעיר את איה מהזייתה, נחזור ל?… והיא מתנערת בבהלה, אה… כן, מכחכחת, מאיר. הוא אבוד, אה?  נאנחת. well, הוא אומר, כרגע ככה נראה. הוא מביט היישר בעיניה עכשיו, והיא מצטמררת. אבל הכל פתוח, את יודעת. את צריכה לספר לעצמך שיש לילד סיכוי. אני במקום הזה לא מעט שנים, וראיתי לא מעט ניסים. משתתק וממשיך להביט היישר בעיניה, והיא תוהה אם הוא בוחן אותה, אולי מצפה שתגיד משהו על סיכוי או ניסים, או שאולי הוא מחכה שתקום ותלך אליו, תשמוט עצמה בחיקו ותשלח את ידיה אל מתחת לחולצתו ותלטף את עורו החלק, תחליק את לשונה על צווארו, על שפתיו, על עפעפיו, על הריסים השחורים, הצפופים, הארוכים. היא מחייכת במבוכה בינה לבינה ומסיטה את מבטה, מציצה בשעונה, שואלת ביובש, באגביות, ו…איך אני יכולה לעזור? ועלי ממהר ועונה, קודם נראה מה קורה בהמשך השבוע. אני מניח שישאירו אותו שם כמה ימים להשגחה. הוא פצוע ומדמם מפי הטבעת, היו צריכים לתפור. יש אבטחה צמודה מחוץ לדלת, רק שלא יפשלו, הבהמה מסוגל להכל. מירי והרווחה אמורים להחליט לגבי ההמשך. בכל מקרה המשפחה שאיתרו למענו ככל הנראה טובה, אבל ייקח עוד לפחות שלושה שבועות עד שיוכלו לקבל אותו. בינתיים צריך למצוא לו מקום זמני. ואיה חושבת, מירי והרווחה, ועלי, ואבטחה ומשטרה ומשפחת אומנה…למה לא כללו גם אותה במידע המתגלגל הזה? הוא המקרה שלה, היא זאת שהתחילה אתו.

מתוך: "שלושה שבועות" (אילנה וייזר-סנש, 2020).