חברה אמרה לי אמש שהגיע זמננו לנהל את מה שקורה בכדור הזה. הם (הגברים) הצליחו להחריב, אנחנו נתקן. ואמש גם התוודעתי בדרך מקרה לעבודתה של אאידה מולונה, הצלמת האתיופית שעבודתה המרהיבה מתמקדת ביופי, בעוצמה, בחקר יכולתה של האישה להשפיע על העולם. מולונה מעידה שהיא חיה בתוך ראשה יותר משהיא חיה במציאות. היא מבקשת ליצור פרובוקציה ומעין נס שישנה משהו בנקודת המבט של הצופה. "כשאני יוצרת אני שקועה בטראנס קדחתני", היא מספרת על עבודת הוידאו המתעדת את הפרוייקט האמנותי שיצרה למען WaterAid. במרחב האינסופי של המקום החם, היבש בעולם, היא ממקמת דמות נשית מכונפת שיכולה אפילו לישימון הצמא.
מולונה היא כמו תוכו של אפרסמון בשל. ובדימויים שהיא יוצרת טמון הסיפור האמנותי כולו: דמות וקולה, צבעיה, הסביבה ממנה היא באה, שמתוכה ולשמה היא יוצרת, הפרסונה (היצירתיות) ש"תוקפת" ולא מרפה, זו שהיא מתמסרת לה, נסוגה ממנה ושוב וחוזר חלילה. הפרי הזה כתום וניגר ומשכר, יותר מדי ממנו עלול אף להיות מסוכן. כמה טוב שהוא ממכר.
תגובה אחת
כל כך יפה. הנקיון הצורני, החומריות. מאוד מזכיר לי ציורי כפריים על כנסיות בוץ בחוף השנהב מימי ילדותי. צבעים נקיים, עזים, גרפיים.
תודה על ההיכרות עם היוצרת הזן