ב-10 ליולי ייערך ערב הקרנה של ארבעה סרטי וידאו קצרים שיצרנו, משתתפי קורס "טייק 48" ראשון מסוגו, שהוצע על ידי עמותת "זוכרות". אני לא יכולה להבטיח שעכשיו סקורסזה ישכור את שרותי לעריכת סרטו הבא, אבל אני יכולה לאמר בפירוש שגיליתי במסגרת הקורס כמה דברים חשובים על עצמי. הדבר החשוב, אולי היחיד שאני מבקשת לדבר עליו כאן, הוא הקשב הכפול. זה שנים אני אומרת לעצמי ולמשתתפים בסדנאות הכתיבה שלי, שחיוני לכתיבה שלנו שתדבר את מה שאנחנו מדמים לעצמנו כאמת שלנו. הקורס "טייק 48" אתגר באופן קיצוני את המחשבה הזאת, עד שנאלצתי למצוא איזון עדין, מחודש, בין ההקשבה פנימה להקשבה החוצה. הארועים שמתרחשים סביבנו יום יום מציפים ומאיימים על ההתבוננות פנימה. תכופות אני שואלת את עצמי עד כמה אני רוצה שחיי הכתיבה שלי ייצבעו על ידי החוץ הנורא. עד כמה אני מאמינה שאמנות אמורה להיות חברתית, מה באמת היא משיגה ככה וכמה אותנטית היא תהיה כשתחצה את הגבול הדק ותהפוך לפתע, מבלי משים, למגוייסת?
במשך שנים חיפשתי דרך שלב בין אקטיביזם לאמנות בדרך שלא תפגע ביצירה ובכל זאת יינתן ביטוי גם למה שאני מאמינה בו, ובלי שתבואנה זו על חשבון זו. זה כמובן התברר כבלתי אפשרי. עצם החשיבה על אמנות ככלי לביטוי של "משהו", של השקפת עולם למשל, מסכן את האותנטיות שלה. אבל ההצטרפות שלי לזוכרות הולידה בכל זאת אפשרות חדשה שמדברת את שני העולמות, יצירה וחשיבה מוארת, פוליטית נקרא לה. זה לא מושלם, לא פעם מעורר קונפליקט (שזה דווקא נכון ליצירה, שהרי אנחנו כותבים את ומתוך הפצע) אבל אני חושבת לעצמי שלראשונה נחתתי על מצע רך ומערסל יותר. האיזון אכן עדין, מגשש את דרכו וגם מפחיד, אבל מעבר לחשש מתקיימת לאחרונה מחשבה חדשה: סוגות היצירה שאינני מנוסה בהן, כלומר שאינן פרוזה (וידאו למשל) מקלות עלי את החיפוש.
הערב יהיה מרתק, הסרטים נפלאים, מדברים כל אחד בדרכו חיפוש של הקול הנכון, המתאים, שמשלב בין הנוף הפנימי על יופיו ועוולותיו, לחוץ -שגם בו שפע משני אלה.
הנה המודעה, מחכה לראותכם.
תגובה אחת
הנכבה כמו הכיבוש הם מונחים עלומים שאינם סובלים התייחסות אצל רוב האנשים שאני מכיר, איפה שהוא בין
lack of curiosity לבין משהו יותר עוצמתי שהוא
the wish not to know
אולי דרך הפנטזיה אנשים יעזו לחשב את שאינו ניתן לחשיבה
דודו