כשניצב ספר חדש על המדף בחנויות הספרים הלב מוצף שמחה. ״זה לא הבית״ (הוצאת עמדה, 2026) זוכה לבתים הרבה, וקריאות הרבה, וחיבה. המון חיבה. גם אני חיכיתי לו, ותהיתי כל הזמן אם יועיל הסיפור לקוראיו, שכן ימי הבית שלנו רועדים מתמיד.
לאיה ומשפחתה כאב-בית. יש דבר כזה כאב-בית? אולי זו אכן התהייה שעומדת במרכז הרומן. בשיטוטיה ברחובות לונדון, קפואה ובודדה, איה פוגשת את ג׳יימס, והוא, הזר, הרחוק, המהגר הג׳מייקני הופך לה לבית, מרפד את לבה המתגעגע, ומבקש בתוך כך גם לתקן את כאב-ביתו.
והיכן הם הוריה של איה? איה תוהה, ״איך זה שמשטרת לונדון לא מוצאים ילדה בת שבע עשרה שמסתובבת במשך שבועות בשכונות הקרובות לביתה?״ כשכתבתי תהיתי בעניין גם אני. ועוד תהיתי מה הוא כאב-בית שפוקד מן הסתם כל אדם בחייו, ואם ניתן לרפאו.
סלין אסייג חברתי היקרה שקראה את הספר אמרה שאני מזהירה מפני הישענות על קירות, שכן הם עלולים להתמוטט. ואולי זו הליבה של הרומן? אולי. אני לא יודעת, שכן לכל אחד בית משלו, או כמיהה לאחד, וגם כאב משלו. במקום ״מה הוא בית״, אני מאמינה בעקבות כתיבת הספר הזה, אפשר לדון ב״מי הוא בית״. בשבילי בית הוא היקרים לי. המקום אינו חשוב, ונדידה אפשרית כל עוד היא אפשרית – אבל מראה פניהם של אהובי, אינם אפשריים לי מרחוק. הם לי הבית. וגם אם כאב-בית של איה, ושל אורי ואפרת הוריה, ושל אחיה יונתן, ואחרים שניסיתי לספר את סיפורם, גם אם הוא מייסר, הם לא יוותרו עליו. הם יילחמו. כי אולי ניתן לתקן ולאחות.
ואחרי שתקראו את ״זה לא הבית״ כתבו לי מי הוא הבית שלכם. ואולי מה הוא?
והלוואי נדע ימים שקטים במהרה.
