אילנה וייזר-סנש

סופרת, מחזאית, תסריטאית ועורכת ישראלית.

ברלין, יומן מסע 3: שקדים וגעגוע

באותו בוקר היה קר. קר במרבית הבקרים. אחר הצהרים מתחמם. לא הייתי מאמינה שאחפש אותה, את השמש, שפני ייטו לעברה וינוחו מולה בעונג. השעה היתה עשר וחצי, אולי אחת עשרה. הגירה איטית נענית לקצב הלב. והלב רגוע, נטול געגועים. וזה נדיר ומשמח, כי העניין העיקרי שמנדנד לי הוא הגעגוע. אפילו הצעתי סדנת כתיבה בנושא, ולא היה עלי להתפלא (ובכל זאת הוצפתי פליאה רחבה ועמוקה) שההיענות גדולה. מתגעגעת? אני שואלת את עצמי בכל יום מחדש. בערב, אני עונה. כשחשוך. כשאני לועסת את השקדים שקליתי בתנור הזר, בין קירות הדירה שאיננה שלי ואני הופכת אט אט לבייתית.

ובכן, יצאתי לדרכי כבמרבית הימים, כשהמטרה היא על פי רוב, שוטטות. מדי פעם עומדת בפני משימה ייחודית כמו קניית מטליות לחות או לחם נטול גלוטן, אבל ככלל- שוטטות. צעדתי על רחוב הרמן צפונה. היה קר והחשתי צעדי. כשקרבתי לכוון הרמןפלאטס הופיע לפתע מול עיני שוק איכרים קטן, כמה דוכנים בלבד. שוק הוא עניין משמח לב. הוא מסמל חיבור ראשוני ונאות לקרקע, לשורשי תנובה, לאוויר צח וטבע מוריק ונוף רחב ידיים. לא מעט שווקים מתרוממים בעיר במהלך השבוע וגם בסופש"ים. שורת דוכנים שנצפית מרחוק מזמינה ומזרזת להתקרב. קרבתי. חמישה דוכנים לכל היותר. שום דבר לכתוב עליו הביתה. או לספר עליו כאן. למעט דוכן השקדים.

איש צעיר ניצב מאחורי הדוכן העמוס תערובות פיצוחים, שקלייה שזפה אותם וניחוחם עולה ומציף ומגרה את החיך. צעיר צנום ועטוף במעילו החום, הדהוי. כשהבחין במבטי חייך חיוך ביישני שחשף שן חסרה. אולי נבוך בשל החסרה ואולי בשל הזרות, שכן ברור לכל עין שגם הוא איננו מכאן. הוא הציע בתנועת זרוע את מרכולתו, כשהחיוך אינו מש מפניו. ואני בחרתי מכל טוב. בעיקר שקדים, שאני קולה ולועסת כשיורדת החשיכה.

מאיפה את? הפתיע אותי הצעיר בשאלתו בעודי מפשפשת בארנקי אחר מטבעות. הם נעימים למגע המטבעות, ואיכשהו מסבים לי לרגע תחושה שאני מפה. חיפשתי ודליתי והגשתי לו, ואמרתי, מישראל, והוספתי, ואתה? והוא לקח את המטבעות וטמן בכיסו מבלי לספור, ואמר, אני מאפגניסטן. וכשהוא אמר אפגניסטן התרחב מאד חיוכו, והשן החסרה הכאיבה ללבי. והוא משך בשתי ידיו הצנומות בשולי מעילו הדהוי ואמר, כן, כן. שנה וקצת אני פה. יצאת בזמן, השבתי ואנחה נמלטה מחזי, ותחושת הנינוחות שהסב מגע המטבעות התפוגגה באחת, וחמלה כבדה ועמוקה עלתה ופשטה מהברכיים אל הירכיים, ומשכה אותי מטה אל האספלט. אפגניסטן. חזרתי ומלמלתי, א…ז טוב שאתה כאן, אה? איזה מזל יש לך לא להיות שם עכשיו, פה הרבה יותר טוב. והוא נענע את ראשו מצד לצד, בעיניו ערפל, ואמר, ככה ככה. so so, הוא אמר. וברכי הפכו לסלעי בזלת, וגם אני נענעתי את ראשי מצד לצד וחזרתי אחריו, so so, ואמרתי, אתה מתגעגע הביתה, מה? ומיד הצטערתי שאמרתי, אבל גם שמחתי שנאמרו המלים, כי לבי לחש שהוא רצה שאגיד. והוא אמר, כן, מתגעגע. אולי יום אחד אני אחזור. ואני לקחתי מידו את השקדים, ואמרתי, הגירה קשה. והוספתי, תודה. ורציתי עוד להגיד, אני מבינה. אבל שתקתי. והוא שב וחייך את חיוכו הרך, הרחב, ואמר, תודה לך. תבואי שוב. ובקושי נשאתי את עצמי משם בדרכי חזרה אל דירתי.

וכעבור יומיים שבתי אל דוכן השקדים. מרחוק חיפשתי אותו בעיני, וכשניצבתי מול ערימות הפיצוחים הניחוחיות תהיתי לרגע אם השתנה מראהו של הצעיר, או אולי לא נחרת בזיכרוני. אבל מאחורי הדלפק עמד מישהו אחר. כששקל את שקית השקדים שלי שאלתי אותו איפה הבחור האפגני, וכמו לטשטש מעט את השאלה שמן הסתם לא היתה במקומה, הוספתי, הייתי כאן שלשום, השקדים שלכם נגמרים אצלי נורא מהר. והבחור שהיה כאן…והוא חתך את דברי ופלט בקוצר רוח, בימי חמישי הוא פה. ואני אמרתי, תמסור לו דרישת שלום, ולא אמרתי ממי. ושתקתי נבוכה מעט, ודימיתי פתאום שהנער האפגני נתון לחסדו של בעל הדוכן הזה, והוספתי בבהלה, טעימים מאד השקדים שלכם, והדגשתי את שלכם, משמיעה מצמוץ שפתיים אווילי ואחריו צחוק קצר ומרצה, והכרזתי בעליצות, ביום חמישי אני בטוח חוזרת.

Facebook
WhatsApp

11 תגובות

  1. כן, אפילו לאפגניסטן יכול להיות געגוע… כנראה הגעגוע טבוע בנו כדי לקשור אותנו למקום, לקרקע. אבל כשמצליחים לעוף פוגשים כם אנשים שנתלשו ונסחפו בסערה מבלי שביקשו זאת, ואנו מוטחים אלה באלה.

  2. ווואאאו כמו תמיד, המילים שלך, שיש להן טעם ריח וצבע שעושות קווץ' כזה בלב ובברכיים. שוק קטן, שישה דוכנים ועולם ומלואו
    על עצבונותיו ואומללותו והרוע והנחמה. הכל היה שם בלב מנגינת השקדים בקלייתם.
    ואת המנצחת על פרטיטורת המילים המפליאות כל כך למקם אותך שם בשוק
    בלב
    בהעדרו של חסר השן
    וביום החמישי שמחכה לבואו.
    אוהבת כל כך את הכתיבה שלך.

  3. נזכרתי במוכר הנעליים מאירן בטיול שלנו בלונדון לפני 12 שנה.. זוכרת?
    כמה אנחנו אוהבות ומתרגשות לפגוש אנשים.. כן אנשים… מארצות שהגדירו עבורנו כ"ארץ אויב"
    גם אנחנו מתגעגעים …

  4. כמה עצב עלה לי כשקראתי. וכמה געגוע לבתים ואנשים שנימצאים רחוק מהעין אך לא מהלב.
    אהבתי את המשפט של מוטחים אלה באלה. מנדבת חיבוק לכל המוטחים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שתף פוסט