ככה עושים משפחה/ סיפור

בבית ארבעה חדרים: בראשון ענן, בשני סכין, בשלישי ילדה ישנה, הרביעי ריק. החדר עם הענן הוא שלי, למרות שאני כמעט אף פעם לא נכנסת לשם. על החדר עם הסכין אני מנסה לא לחשוב. הוא נעול. אמא אמרה שבחדר הזה יש מלאך ששומר עלינו. החדר עם הילדה הישנה הוא של אחותי. היא ישנה המון, אולי בעצם היא ישנה תמיד. אני לא יודעת כי אמא לא מרשה לי להתקרב אליו. היא אומרת שאם אחותי תתעורר היא תיבהל מהעולם שהשתנה כל כך מאז שנרדמה. לחדר הריק אמא אומרת שאולי בקרוב יבוא אורח. היא אמרה את זה כבר הרבה פעמים, אבל אף אחד אף פעם לא בא.

כל בוקר אמא עוברת מחדר לחדר ומציצה. בחדר שלי היא בקושי פותחת את הדלת, אומרת בסדר בסדר, כאילו היא מדברת עם מישהו. לחדר עם הסכין היא נכנסת לרגע קצר, כף היד שלה נשלחת אחורה, האצבעות רחוקות אחת מהשנייה, מסמנת לי לעצור. היא עושה את הסימן הזה גם אם אני לא מאחוריה. בדרך כלל אני לא, כבר מזמן לא. אני חושבת שהיא נכנסת כדי לבדוק אם הסכין עוד שם. ראיתי אותו רק כמה פעמים מבין האצבעות שלה, סכין גדול עם ידית אדומה ומבריקה. לחדר של אחותי היא נכנסת וסוגרת את הדלת ונשארת די הרבה זמן. לא שומעים משם כלום חוץ מהאנחות שלה, וכשהיא יוצאת היא אומרת ששום דבר לא מסתדר לה, כלום, אבל אין לה ברירה. בחדר הריק מיטה גדולה שעליה סדינים יפים עם פרחים וכריות ושמיכה עם פסים בצבע של הפרחים של הסדין. לשם לא איכפת לה שאכנס איתה. כל בוקר היא מותחת את השמיכה והכריות, הולכת וחוזרת מסביב למיטה למרות שלא צריך, אף אחד לא נוגע בכלום.

אמא שלי מאמינה שהיא מרים הבתולה. הבאתי שתי ילדות לגמרי לבד, היא מתעקשת. אני הבית, היא אומרת, אני הבית, ואנחנו משפחה. אני רוצה לשאול אותה איך זה אפשרי, הריון בלי זרע. אפילו אני מבינה שזה לא הגיוני.

בצהריים אני בסלון מנסה להכין שיעורי בית. אני רעבה. בדרך למטבח אמא מורידה עליי מבט מאוכזב ועוד אנחה, וממשיכה. במטבח היא פותחת וסוגרת דלתות, האנחות שלה מגיעות אליי, עמוקות ויבשות, היא גם ממלמלת כל מיני דברים. בארונות יש שקיות מרק. היא שופכת לסיר ומוסיפה מים, מרתיחה ומביאה לי. היא לא אוכלת, היא אומרת שהאטריות מחליקות לה בגרון, לא מרגישים אותן, זה לא אוכל. כל יום היא פותחת וסוגרת ככה, חזק, בטריקה מעוצבנת את הארונות עם השקיות, ואני חושבת שהיא תכף תתפרץ, וזה יגמור אותה. לפעמים יש על הגז עוד משהו שהיא הביאה מאיזשהו מקום וחיממה, ואני אוכלת.

בחדר שלי הכי קר, למרות שהענן לא מוריד כלום, אפור ומשועמם ומקרר את האוויר. פעם ניסיתי לגרש אותו, פתחתי את החלון ונפנפתי לכיוונו עם הראש של המטאטא, אבל הוא לא זז, כאילו דבוק לתקרה. אבק נחת לי על הראש ומילא לי את האף בזבובים.

בגלל שכל כך קר אני ישנה על הספה בסלון במקום בחדר שלי. הספה נוחה, ושם הטלוויזיה. יש גם חלון ענק שפונה אל הסמטה, והספה שעליה אני מונחת קרובה לדלת. אני מונחת שם מהרגע שנגמרים שיעורי הבית.

אמא יושבת בעיניים עצומות על הכורסה ממול ושותקת. לפעמים מאוחר בערב היא קופצת כאילו נזכרה במשהו ורצה אל הדלת, פותחת אותה ואומרת, אני הולכת לסדר כמה עניינים, ויוצאת. ואז אני נרדמת. בבוקר היא תמיד שם. היא ישנה איפשהו כנראה, אולי באחד החדרים, אולי עם אחותי או עם הסכין, ואולי בבית אחר. אבל בבוקר היא איתנו.

אני יודעת שכל זה – מה שזה לא יהיה – ייגמר בקרוב. השכנים ישאלו על הריח, ואמא תגווע מרעב. אחותי לא, כי היא ישנה, אבל אמא שלי כבר כל כך רזה שהיא הולכת לאט, ורוב היום רק יושבת. נדמה לי שלא נשארו הרבה שקיות בארון המטבח. מזל שהירקן נותן לי כל יום תפוח או קיווי וקצת לחם ואני מחסלת אותם בדרך הביתה.

באחת השבתות שאלתי את אמא למה היא לא ישנה בחדר הריק או באחד החדרים האחרים. חשבתי שמהדרך שהיא תענה אני אבין איפה היא נרדמת בלילות. היא שתקה הרבה זמן, העיניים השחורות התרוצצו מסביב כאילו היא מחפשת תשובה ברהיטים, ובסוף היא נשפה לעברי אוויר חם עם ריח שהזכיר את החולצה של האיש שיושב על הספסל מחוץ לבית הספר. הוא מסמן לי באצבע שמנה, בואי בואי, תראי מה יש לי כאן, ולפעמים אני מתיישבת. אני לא ממהרת לשום מקום, וגם אולי יש לו קצת אוכל בשקית שלו, אבל הוא אף פעם לא נותן לי. וכשאני קרובה אליו הריח הזה מהבגדים וגם מהפה שלו זוחל אליי. הוא לא מסתכל עליי אבל מתקרב כל פעם עוד קצת, עד שבסוף אני קמה ומסתלקת. אני חושבת לעצמי איך יכול להיות שאת הריח בבית אני יכולה לסבול, אבל את זה של האיש מהספסל לא. אני רוצה לשאול את אמא, אבל אני יודעת שהיא תגיד שככה זה במשפחה. בהתחלה סבלתי את האוויר שאמא נשפה לעברי כששאלתי אותה איפה היא ישנה, אבל זה לקח יותר מדי זמן והייתי חייבת לעצור את הנשימה עד שקבלתי סחרחורת. ומייד אחרי זה אמא אמרה, אני כאן, ילדה, שומרת על הבית הזה יום ולילה. היא הורידה את הראש אל המשענת של הכורסה ועצמה את העיניים. אין לך מה לדאוג, היא אמרה. ואני אמרתי, אני לא דואגת כבר מזמן, אבל המילים שלי יצאו שקטות מדי. בגלל החולשה אני חושבת שהיא גם לא שומעת טוב.

לפני כמה ימים הירקן נתן לי שקית עם פירות וירקות, שקית גדולה, הסתכל לי בעיניים ואמר שבשביל ילדים הכל אפשרי. שאלתי אותו למה זה ככה, והוא אמר, כי הם כמו גומי, אפשר לקפל ולקמט, והם יתיישרו בחזרה. זה הצחיק אותי. יצאתי מהחנות עם השקית ועם תפוח ענק ואדום ביד, החזקתי חזק בשקית הכבדה ומיהרתי הביתה. רגע לפני שהגעתי השקית נקרעה והכול התפזר, התפוח התגלגל אל הרחוב. לרגע עמדתי ולא ידעתי איך לאסוף הכל, ופתאום אמא יצאה וחייכה אליי, ראיתי שחסרה לה שן אחת למטה באמצע, וגם הריח שלה היה חזק ועשה לי סחרחורת. היא התכופפה וכמעט נפלה. אחר כך היא שמה יד אחת על הכביש ואספה ביד השנייה את התפוח, ואני תפסתי את השוליים של החולצה הגדולה שלי, הרמתי ועשיתי מהם שקית פתוחה, אספנו מהר את הפירות והירקות ושתינו נכנסנו הביתה. הכנו ביחד סלט, וגם אמא אכלה קצת.

הקיץ כבר מטייל בחוץ, אבל בבית תמיד קפוא. שמיכת הפוך לא מחממת מספיק. כל בוקר אני מתנפלת על הסמטה. קשה לי לחשוב שתיכף לא יהיה בית ספר, אבל אולי בחופש הקרוב משהו יקרה. אני מקפלת את הפוך, השמש מאירה את פינת הספה ואני יושבת שם ומפנה אליה את הפנים וחושבת שזה משונה שאמא לא נמצאת, בבוקר היא תמיד כאן.

חם יותר היום, כמעט חם מדי, ופתאום מתחשק לי להציץ לתוך החדר שלי. אני פותחת במהירות, בבת אחת את הדלת להפתיע את הענן, ובאמת נדמה שהוא זז קצת לכיוון החלון, ובחדר נעים יותר. אני נשכבת על המיטה שלא שכבתי עליה כבר המון זמן, ומריחה. מריחה עוד. אבק, אבל זהו. שום דבר חוץ מזה. אני נושמת עמוק, חושבת, תכף אני אקום לפתוח את הדלתות של החדרים.

נובמבר 2022, אלמודובר דל ריו, ספרד