סקרתי בעיני את החלל הקטן ששימש אותנו במשך ארבעה חודשים. כלום לא נותר מלבד המינימליזם הכעור שמלון דירות מספק. עמדתי לסגור את הדלת ואז קלטה

אינטימיות רכה חשף המראה של חתן המסייע לכלתו לנעול את נעלי הספורט  בדרך לטקס. זה היה מהפנט. היה יום חם, אחד מימי השבוע האחרון בסנטרל

ניו יורק היא העיר הבטוחה בעולם. זו מן הסתם מחשבה שגוייה, אבל היא משקפת את התחושה שלי, ולכן היא אמיתית. כלומר בשבילי. פעם, אומרים יודעי

העכבר האנתרופומורפי הזה ( בעל רגלי אישה) היצוק מברונזה, ניצב על רחוב 79 וברודווי. יפעת הראתה לי אותו לפני שלושה ימים בעת ששוטטנו, ואני תהיתי

במשך כל שנותיו של הבלוג לא הצהרתי על התאהבות בזק. והנה הפעם: יסלח לי בן זוגי, האחד והיחיד, מושא אהבתי רבת השנים, שבהן, דומה, אך

עודי אמרה: "זה נראה כמו פלורנטין". אבל זה וויליאמסבורג. היה קר מאד, ודומה שהדובים לא נזנחו שם, אלא הונחו אחר כבוד למי שירצה לאמץ. ובין

אלוהים. גם הוא אפשרות. חבל שהלב שלי אינו נוטה לשם. אני מחפשת שיחים אחרים להיתלות בהם. אבל זה כבר עניין לפוסט נפרד. ההומלסים עליהם אני מבקשת לכתוב, התופעה

LP, אמש.  Brooklyn Steel. שלוש שעות על הרגליים, ותחושת שמימיות וחשמל ונשף, נפש וגוף, הגוף השרוכי, השדוף, האנדרוגיני שלה, הזרועות השמוטות או מונפות לסירוגין בתנועה