השרפרף והאיש מסמנים את רוחבו של המעבר. שאר החלל מלא באלפי דיסקים . לעשות סדר בבלגן, זו המחשבה שטרדה את מוחי בעודי ניצבת מול הררי המוסיקה, מתקשה לנשום, לא רואה לא שומעת כלום. בעל החנות קיבל אותנו במאור פנים, על פי עמידתו ניתן היה לראות שהוא אדונו של הכאוס הזה. שאל מה נרצה, הגדרנו- בערך- לא שהיינו סגורים על מה אנחנו מחפשים כי למעשה נקלענו למקום הזה. אבל זרקנו משהו, ולעינינו המשתאות הוא עלה וטיפס על ערימות דיסקים שהתגרו בחוסנה של התקרה, איתר מחילה וזחל דרכה, קרב בביטחון למחוז חפצו ושלף בזהירות משהו. אחר כך חזר וירד, כמעט מחליק מטה על פני תלוליות הפלסטיק שאולי הן בכלל דבוקות זו לזו או אולי מסת גופו של האיש מוכרת להן ותחת משאו הן הופכות לחיק חם.
כשניצב שוב לידנו הגיש לנו בעל החנות את מבוקשנו. ואנחנו, מעולפים מבעתה אף לא הבטנו בדיסק. שהרי איך ייתכן שכלום לא מש ממקומו בדרך מעלה מטה? ואיך יכול להיות שההר הרעוע לא קרס עליו וקבר אותו תחתיו? ברור היה שאין כל סיכוי שמישהו יחלץ אותו משם עד קץ הדורות. והוא, בחיוך דק ומאופק שניצחון לא מסביר אותו (אולי סיפוק, אישור נוסף לביטחון שהוא חש בתוך הממלכה הבלתי אפשרית שלו), ביקש מאתנו דולרים ספורים בעבור מופע הלוליינות, הודה לנו במנוד ראש, ובעוד הוא נסוג ומפלס את דרכו לירכתי החנות סיפר לנו שעשו עליו סרט קצר, בוודאי נוכל למצוא אותו ביו טיוב.
לא מצאנו. אולי נחפש שוב. אם אמצא מבטיחה להודיע.
תיקון.
הסרט: http://vimeo.com/71501308#
תודה ללירון תאני