- God help the child fall
גלוריפיקציה של המוות, כן או לא. אני לא מאמינה לאף מילה שהם אומרים לי, ה"אבות המגוננים" ממרום כיסאותיהם. ולא מתחשק לי לא לעמוד דום כשצופרים ולא להיזכר במתים שלהם, שלי, "של כולנו" כשמבקשים להכתיב לי. לא רוצה שיכתיבו ל י כלום. אני נזכרת כשבא לי, לא מבקרת קברים כי לא בא לי, כי אין שם כלום, כי אין להם שום משמעות עבורי. העצב פרטי, נשרך, מלווה, כובש כל חלקה טובה, הוא שם רוב הזמן. אבל יבואו ויגידו אין לך מתים מהסוג הנכון, הצעיר, יפה התואר והבלורית, שתרמו, שהקריבו, שמתו למענך ולמען כולנו. שיגידו! גם מי שמת לפניהם, או בו זמנית, מחוץ למלחמה של כולנו, בתוך מלחמה פרטית משלהם- גם הם הלכו לבלי שוב. גם הם הקריבו את חייהם, נתנו מעצמם, בחרו לבוא לכאן, להיוולד כאן מחדש, ובחרו לא עלינו גם להישאר כאן, ל"בלות" כאן את כל חייהם. גם אותם הונו בהבה ונלכה אל הצבא, או הבה נצטמצם, זמנים רעים באים. או הבה ונעבוד כמו חמורים , עד כלות הנפש, עד גלות הגוף, עד כלות…כי אנחנו מקימים פה משהו חשוב.
והם באו, ועבדו עד כלות, וויתרו עד כלות על עצמיותם, על התפתחות ומימוש, לא אחת גם על אהבה, כי האמינו שמשהו חשוב הולך ומתרומם פה. ואז, מעט לפני מותה אמרה לי אמי, "לא לזה התכוונתי. חלום ושיברו המקום הזה ". ואני נשברתי, בשבילה, בשביל אבי שנשבר הרבה לפניה, קרס ומת משברון לב. רבה מדי היתה לו המעמסה. לא היה פה מקום לעדיני נפש כמותו.
גלוריפיקציה של מותם לא באה בחשבון, כמובן, בוודאי שלא למי שהתפכח בטרם נפטר, ותרומתו לא נודעה, נבלעה בקרבו של הלוויתן הגדול שמבקש את כולנו, כי אנחנו בונים פה דבר גדול וחשוב למען עתיד ילדינו. ראש ממשלתנו אמר השבוע שאוייבינו חייבים לשלם את מחיר דם ילדינו. ואני מתפלאת איך הוא לא יודע שלדם אין מחיר. ללבם התם, המאמין, הפצוע של מי שהוקרב למולך הזה המכונה מאז ועד היום "אין ברירה", אין כל מחיר.
ולמי שההקשר אינו נהיר לו, הנה אנקדוטה: אחרי "ששת הימים" אני זוכרת איך ישבנו בגינתם של חברים, שכרון הניצחון הדיף אדים סמיכים שהיו צבועים אדום רעלי, אבל איש לא התקשה לנשום, מלבד אבי אולי, שהיה שעון על גדע עץ ואמר בקולו השקט, כמעט בלתי נשמע אבל אני שמעתי: "להחזיר הכל, עכשיו, לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שנסתאב, שנובס, שנטבע בים של שחיתות. קולוניאליזם לא עובד, ניסו אותו לפנינו, הוא לא מחזיק לאורך זמן." היה יכול להיות פה הרבה יותר טוב.
5 תגובות
אילנה יקירתי…. נימה פסימית למדי, אכן כואב ועצוב שזו דרכה של המדינה שכולם חלמו והאמינו בה.
ואולי טוב שאבא שלך לא ראה את התנהלותה של הממשלה וכל "תכולתה" לאורך השנים. ובכלל את הרסיסים שמתנפצים.
אבל כדי להמשיך הלאה כי אנחנו פה כדאי לראות את הדברים הקטנטנים שעושים לנו טוב…
אחרת איך נשרוד?
השאלה היא אם מה שמוטל עלינו הוא רק לשרוד או גם להילחם כדי שיהיה טוב ואנושי יותר. אני מסכימה אתך שכשאנחנו טומנים ראשנו בחול (ברפש) זה כי אנחנו רוצים לשרוד. וגם זה לא קל.
אילנה יקרה,
מדובר בשיווק פשוט, בצירוף נפלא של קפיטליזם וגזענות.
כדי להמשיך ולשווק את המוצר הזה, שפג תוקפו ('מדינה יהודית') יש צורך בשיווק אגרסיבי של של מנגנוני הסתה, שישכיחו לרגע את ריחו הבאוש של המוצר המקולקל.
'קדושת המוות' באמצעות טקסים וצפירות אינה מיועדת למתים ולנפגעים, שהרי איש אינו דואג למשפחות המתים, לנכים ולפצועים. היא מיועדת להבחין בין מי שמקדש את המוות לבין כל האחרים, אלו שאינם עומדים בצפירה, וכך היא מעודדת את שנאת הזר והאחר ומזהירה את כל מי שמנסה לסטות מן הקונצנזוס, כמוך.
גם שיווק המושג 'עצמאות' משמש לאותה מטרה. הרי איש אינו חושב שמדינה שקיומה מותנה במעצמה זרה היא מדינה עצמאית, או שמדינה שמחצית מתושביה חסרי זכויות אדם יכולה להתהדר ב'עצמאות'. בשפה האורווליאנית 'עצמאות' היא קוד אזהרה לכל מי שמנסה להתחמק משטיפת המוח ומן המושגים המחייבים ('ציונות', 'אהבת מולדת', 'זכות היסטורית' וכו'), כלומר לכל מי שמנסה להיות עצמאי.
שבת שלום,
דרור
אני חושבת שעצם העובדה שאנחנו פה אפילו שלא בטובתנו- ובוודאי שלא לטובתנו…מעידה על המלחמה שאנחנו מנהלים ביומיום כדי לנסות למצוא מה שכדאי למענו להישאר. מן הסתם לא כדאי להישאר, ובכל זאת…המודעות למה שטעון תיקון, או הרס לשם תיקון היא חשובה כשלעצמה אני מאמינה.
השאלה גם למי מופנית הבקשה. האם בכלל יש מישהו שם למעלה שאיכפת לו שכך מתנהלים הדברים כאן ובעצם בכל מקום. פעם אחת הוא כבר עצר ברגע האחרון כשאב כמעט הקריב את בנו, אחר כך הוא הקריב את בנו שלו (לפי טענתם של אחדים) ואחר כך כבר לא ראינו שום נסיון מצידו להשפיע על המגמה הזאת של הקרבת קרבנות.
עצוב ומטריד למי שמצליח לראות דרך הדברים. דודו