בלוג
להשקיף על המתים
(ברלין יומן מסע) ואיך נוכל לבקש רחמים? צער הוא צער הוא צער. ובינתיים אנחנו כאן כדי להצטער. לסבתא שלי קראו מרים. מריה, למען הדיוק. והיא
סיפור גבורה
או, איזו קלישאה. סיפור גבורה חבוט, זה מה שזה. מאז עזבו ילדינו את ארץ ישראל החלטנו לנדוד. מזה שנים אנחנו צופים אבדון. ולאחרונה כמובן התגברה
העיניים של סבא
יש לי עניין עם עיניים. מאז שהייתי ילדה. אולי בגלל שנותחתי בגיל ארבע, ונותרתי עם פזילה קלה, כמעט בלתי נראית, אבל אני יודעת שהיא שם.
ככה עושים משפחה/ סיפור
בבית ארבעה חדרים: בראשון ענן, בשני סכין, בשלישי ילדה ישנה, הרביעי ריק. החדר עם הענן הוא שלי, למרות שאני כמעט אף פעם לא נכנסת לשם.
מי בבית?
אין לי כוח להיאבק על שוויון, על צדק, על דמוקרטיה. אין לי כוח להיאבק למען עצמי, עצמינו ושכמותינו, ה"אנשים הקטנים". זה נורא, מה? כן, זה
ז'ואאו ו"תמרים"
כבר היתה כמעט שעת ערב. ישבתי ב – manjerica כהרגלי בחודשי השהייה בעיר, המחשב פתוח מולי, אותיות מתכנסות, דמות משוחחת עם אחרת, ואני מוליכה אותן.