כל שנה כשבא פסח הפינות הופכות חשוכות. פעם, כשהייתי קטנה, ביתיות היתה בהישג יד. כלומר היו בה גם פינות חשוכות, אולי יותר ממוארות, למעשה, אבל כשבא החג הזה שנקרא גם אביב וגם חירות וגם עוד מיני שמות ניתנו לו כדי לסמל המשכיות ופמיליריות- הוצפו פינות הלב בחמימות ונהרה. לא סתם אני משתמשת במילה נהרה: אני מתכוונת לאור גדול, ולציפייה, ולדיבור שנסב סביב אהבה, יחדיו, ושמחה. ונדמה היה, כל שנה מחדש, לרגע או שניים, שכל מה שהייתי זקוקה לו ניתן לי. הבית ההוא איננו זה מכבר, והאנשים שבאו אליו מדי שנה באותו ערב אביבי, חגיגיים ונושאי תשורות, גם הם אינם עוד.
מזה שנים אני אוספת דרכים לייצר חגיגיות, ולא פעם, לרגע או שניים אני נכבשת בתחושה של המשכיות ופמיליאריות, ללא ספק גם משפחתיות. אבל בתווך של זה אינני עוד ילדה קטנה, ופינות הבית רבות מדי, רבות משיכולתי למלא.
תגובה אחת
בדרך כלל ריקנות מתוארת בחללים גדולים אבל את הצלחת לתאר את הפינות החשוכות שלהם שם אולי אפשר למצוא בכל זאת איזה חמץ או שניים