אני תותח! מכריז כל רחוב בניו יורק, גם העלוב, הנשכח, המטונף ביותר. עיר גאה, ניו יורק. במו עיני ראיתי שוטרת מנסה לשווא להקים חסר בית מרבצו בפתח מכולת שכונתית, ולשכנעו לעבור לשנת לילה נוחה יותר בבית מחסה כלשהו. האיש סרב בנחישות. גאווה, חלפה באותו רגע המחשבה בראשי. גם חסר הבית הנטוש ביותר לא מוכן לפתרון ארעי. מן הסתם הסיפורים של דרי הרחוב מסמרי שיער ומעציבים הרבה יתר משניתן לסכם ב"גאווה". אבל עוד ועוד אנשים אני פוגשת שאוהבים את עירם המשוגעת, את ההמולה, את החיוניות, החיפזון, הדרמה, עזות המצח ההתגרות בתקרת השמיים עצמם ואת פינות החמד שאין דומה להן בשום מקום אחר. אולי לא את הכל הם אוהבים, אבל הרבה מהשגרה העירונית של ניו יורק חביבה על תושביה. ומה יותר מתותח מוצב מתחת לחלון ראווה של חנות משקף את הגאווה הזאת? תותח סתמי בחזיתה של חנות סתמית, מונח כאילו חונה וממתין למישהו שנכנס לרגע לקנות לו פחית בירה, ומיד, לכשייצא האיש יעלה וירכב עליו הלאה, שערו השופע מתבדר ברוח, חליפת העסקים שלו נטולת קמט, עניבתו אפורה אף היא, ותיקו מונח ותלוי על קנה התותח עד שיגיעו. במורד השדרה בואך אחת הכיכרות, שוב יחנו, בצל מזרקה או ספסל או עץ. והאיש יירד מעל תותחו, ישים פעמיו בצעד בוטח אל מעבר החצייה, וכעבור מספר רגעים יבלע בבניין המשרדים שממול.
2 תגובות
אהבתי את התותח הוֶטֶרַן, המשוחרר משירות פעיל וכבר אינו רועם ובעקבות כך מזמרות המוזות מתוך הבלוגים הנהדרים שלך.
אנדי
תודה אנדי