עופי –

לעודי, ליום הולדת.

כאילו מתוך השמיים עצמם, כמו היו השמיים עיסה צמיגה, נטולת שקיפות, והיא בתוכם משייטת מהאינסוף, ברוך, בשקיקה, כמו מאז ולעולם תהיה שם. עד שלפתע נחתה בקרבתה עדת ציפורים שחורות. את קולן בלבד היא שמעה, שכן קשה היה להבחין בהן בתוך האפלה האטומה. הן שוחחו ביניהן בלחישה, לא ציוץ אלא לחישה ממש, כמו הס והס נמלטה מפיותיהן הזעירים. והיא חתרה אליהן, בלאט ולאט גמאה את המרחק מענן לענן, מערפל לערפל, קרח כיסה את זרועותיה כהינומה שקופה, בוערת, עד שבאה אל הלהקה. ונטועה תחתיה, קשובה לפיטפוטן המבוהל, פתיעה הופכת אותו לציוץ, הן ניתרו במקומן בעצבנות, טפרי רגליהן הדקיקות לא מוצאות מנוחה על פני ריקמת השמיים שכמו הלכה והפכה דקה וטובענית.

עמדה עוד מעט והקשיבה, דין ודברים וטפיפה רוגשת היו שם, והיא ניחשה שבעוד רגע יפרשו כנף והיא תשוב ותינטש. כהרף עין התנפלה על שימלתה וקרעה ממנה חוטי אריג דקיקים, קרבה חרש אל הלהקה, ובעודה מזמרת שיר נוגה, שפתיה קפוצות בציוץ רך ומהפנט, קשרה חוט חוט לרגלי הציפורים המשותקות, קשובות לזימרתה שהעלתה בזיכרונן קן חמים ורחוק. ומשהיתה הפריפה  מוכנה נופפה בזרועותיה ודחקה בציפורים להמריא. והן, נבהלות ומבקשות להשתחרר, סטרו בפראות בכנפיהן לאויר הלילה, ועפו עפו, מחלצות אותה מתוך עיסת השמיים הצמיגה, יחד שייטו אל חיק האינסוף. מטה מטה הנמיכו טוס, ורק כששבה והגיעה ונחתה על האדמה הקשה, ופרמה את חוטי האריג מרגליהן של הציפורים, וליטפה כנף כנף לתודה ופרידה, עלתה בזכרונה הכמיהה שהעיפה אותה מכאן.