קפה קטן- מודיעין

סופר שאני אוהבת נוסע לחו"ל כדי לכתוב. יש לו גם דירת סטודיו משלו בתל אביב, שם הוא מתכנס עם המלים, עם ספריו, מחלונו נשקף מן הסתם נוף עירוני  שאולי הוא מחבב,  הוא זקוק למידה של אנטיפתיות כדי להיעלם שם לפרקי זמן, להתנתק ולכתוב. וזה לא פשוט לו,  כי הוא איש נחמד. אבל הוא צריך שקט  ובדידות כדי ליצור. יש לו  בסטודיו כל מה שצריך כדי להתקיים, סופר זקוק למעט מאד.  ובכל זאת הוא נוסע. מעבר לים, הוא אמר לי פעם, אני כותב הכי טוב.  והוא שוב מעבר לים עכשיו, בבית קפה או בבית אחר, ואני פה, במודיעין, בבית קפה קטן ששולחנות לו שניים, שניהם בחוץ, ברחבה מוצפת שמש, בין מספרה למשרד נדל"ן, פיצריה ואטליז, וחנות שמוכרת תחפושות לפורים. מחוץ לה יושב צעיר ופאה צבעונית עצומה לראשו, תלתלי צמר שהוא מרקיד בהנאה גלויה מצד לצד מול הרחבה הריקה. שעה גנובה, שהיא ספק אילוץ ספק בחירה. בעל בית הקפה יושב אצל השולחן השני, בוחן את האיי פון שלו וזורק לבעל הפיצריה ממול  "כל עוד משתזפים הכל טוב". הוא נענה בחיוך אילם. ואני כותבת את זה.

בסרט שהוקרן במהלך טקס  פרס ספיר בשבוע שעבר דיבר אחד הסופרים כנגד כתיבה בבתי קפה. הוא אף רמז שכתיבה במקום שאיננו בית מעוררת תהיה לגבי איכות הכתיבה. ואני אוהבת לכתוב בבתי קפה. קטעי תמונות נתפסות בזוית העין,  רחש שברי שיחה  גואה ונחלש ושב וגואה- אני פריקית של האזנה לשיחות של זרים, שוזרת מהן לתוך רקמת עלילה –  'פלגיאת' במיטבו.  כתבתי בבתי קפה רבים ושונים, בארצות אחרות, בערים מרוחקות, אפילו עד אלסקה הגעתי (געגועי לצפון), וגם בחיפה,  רמת השרון, קדימה שבשרון… ועכשיו ברחבה של מרכז העיר מודיעין.

השמש החורפית בעתה, הקפה לא משובח אבל הבעלים מסביר פנים והפאה משעשעת, הצעיר הוסיף לה שרשרת פרחי נייר לקשט בה את חזהו הגרום, והוא מביט בסיפוק בחלון הראווה של חנותו. ואני מבטיחה לבעל הפיצריה החולף לידי, דוחף עגלת משא ועליה שקי קמח, שאכתוב שהוא זה שהדליק הבוקר את השמש למעני.  זה מה שביקש. ואני כותבת, ומברכת את אנונימוס  – יצור ערפילי יקר שאני יכולה להרשות לעצמי.