סוףעולם

לאחרונה כבד. למרות שגשום, חורפי וירוק, ומדמה חיים ויופי, בכל זאת מזה שנה כמעט אנחנו נתונים בצניחה איטית, חרופה, מטה. עד עכשיו עבדה נפלא יכולת

משחקי העט

ללא ספק, הפרוייקט הכי מרתק שנתקלתי בו מזה זמן, ומהראויים שהייתי מעורבת בהם כסופרת ומנחת סדנאות כתיבה. חדש ב- "משחקי העט" כולנו מרגישים כאילו העתים בדרדור

אורליה

"…האם זו פרוזה, שירה או תסכית המלווה סרט?"  באחורי הכריכה* כתוב עוד, "…אין לקרוא (את הספר) כדי להבין מה מסופר; אולי ניתן לקרוא בו כמו

הבית שלה

ענן שכב על הרחוב. הבתים- שכל אחד מהם כמו סימון על גבי מפה ישנה ומוכרת-  נראו כאילו העביר מישהו על קירותיהם הלוך ושוב מזלג ברזל,

שמוטה

לא רק האמנים שחייהם תלויים בקהל נשמטו. האמנים כולם נשמטו. אפילו אותם שחייהם חשאיים, תלויים על בלימה שמפעיל קהל קוראים סמוי. בהיית הרף, שליחת יד,

חיות פרא

מוקדש בתודה לדנה שליו את פזורה, הוא אמר. התנועה שלך לא מוקפדת. אחר כך שם את הידיים על המותניים כמו איזה אמא כועסת, ואמר, כוח

"שלושה שבועות": קטע מרומן בכתובים

ועכשיו כשהם יושבים זה מול זה, אם לא היתה שתיקתם מתמשכת ומרמזת על מה שעומד ביניהם מלכתחילה, טעון ואינו קשור בשום אופן למאיר וגורלו המר,

שימפנזות

כשכלב נושך אדם, אנחנו אומרים, חרה של כלב, צריך לחנך אותו. כשאיש נושך כלב אנחנו לא מאמינים. ואם אנחנו סופרת, היא אומרת לעצמה, צריך לכתוב

תוכו של אפרסמון בשל

חברה אמרה לי אמש שהגיע זמננו לנהל את מה שקורה בכדור הזה. הם (הגברים) הצליחו להחריב, אנחנו נתקן. ואמש גם התוודעתי בדרך מקרה לעבודתה של

כאן ועכשיו

ז מה צריך לעשות עכשיו: להתרחק מזרים וקרובים (כולם כאחד אוייב) להיצמד רק למי שחולק אתך מיטה מאז החלו הימים הנוראים, רצוי אף קודם (no