את הלב שלה היא תולה על חבל, ברוח הקרה, תוכו של האטב מתכת חלודה, והיא תחלה. היא לא יודעת שהיא תחלה אבל היא בטוח

"תשתי", היא אמרה, "כל עוד זה חם". ואני הסתכלתי בספל שאדים ברחו ממנו, והרגשתי כאילו אש התנפלה עלי מבפנים, טיפסה מהבטן אל הגרון, אל הראש,

מאז שהיא בענייני אופנה אני מעזה להיכנס לחנויות בגדים יד שנייה. זה זמן איכות משותף לשתינו, שיש בו גם מעין התמסרות מפתיעה של אם לביתה

זוכרת כשהיינו בדרך ללדת אותך: היה לילה, שתיים ככה, הכבישים של קאלגרי נטושים, לצידי הדרך הגבעות הירוקות מוארות באור קלוש של  ירח. נסענו מהר, כי

יפים, מה? שאלתי את בתי. אהה, ענתה בלי חשק. יאללה, נזוז, הוסיפה והעיפה מבט נוסף, בוחנת אותם כמבקשת להחליט אם יש שמץ אמת וחיות במראה