בלוג
מסירות
דומה בכל שנה מחדש מזמנות לי סדנאות הכתיבה כמה עשרות "מסורים". מי פחות, מי יותר- קרבים ובאים אל הספרייה העירונית, ותשוקתם מכוונת אותם סופסוף אל "שולחן
במגבעת
והשבוע בכוון ההפוך. מהפייסבוק לבלוג. משהו שלא עשיתי מעולם ואני תוהה מה זה אומר: לגבי מקומו של הפייס בחיי הכתיבה שלי ושל אחרים, לעומת הבלוג.
איזון עדין
אמנם צילום הכריכה יצא מטושטש, אבל החלטתי להשאירו כך. לא רק בשל העניין האסתטי שעורר בי, אלא גם בגלל תחושת ערפול החושים, התשוקה להימלט -שעוררה
להוציא את הכתיבה מהמגירה
על כפות רגליים דקיקות, שבירות למראה ניצבת דמות מפוארת, צבעונית, הממהרת בנחישות למחוז חפץ לא ידוע. זו עשוייה להיות אמי או אחותי, או אותה קרובה
לא רואה, לא שומע, לא…
בשבוע שעבר טבעו שתי ספינות ועליהן מאות פליטים. boat people, הם מי שנמלטים בדרך ים בתקווה לזכות במעמד של פליטים פוליטים באחת ממדינות המערב. לא זכור
"האחים גרים"
מישהו יכול לגלות לי באיזו אגדת ילדים מדובר? מהאותיות המסולסלות, התמונה הנאיבית והכריכות הנוספות בחלון הראווה, כולן באותו סגנון – מתבקש שאלה ספרים ישנים. גם