בלוג
צומת עם דרמה
איש אחד רוכב כל בוקר על אופניו לעבודתו. באחד הימים כשהוא מתקרב לצומת הסמוכה למשרדו, מתגעשת מולו באחת המולה כמותה לא ראה מעולם. אשה
מדורה בסלון
או בכל מקום אחר, בכל חלל שייקרא לצורך העניין ובלית ברירה, בית. אני עוקבת מזה זמן אחרי התופעה הזאת. בחצי השנה שביליתי בניו יורק בחורף
לא, אל…
אל תוותר על החלום. כמה קלישאתי שזה יישמע. אני מדברת על חלומות בכלל, אבל במיוחד, בראש ובראשונה (כי זה החלום האנוכי שלי) על הכתיבה. אמש
משהו להסתיר
מיום שנולדה לא התירה לה אמה לבקר אצל סבתה. עד שמתה הסבתא לא ראתה אותה הילדה, וכבר גדלה מעט, ויכולה היתה לשאול אותה למה. ובכל זאת
הוא מזכיר לי מישהו
אני קוראת עכשיו את ספרו של ברנהארד שלינק "הדרך הביתה". אלא שלא כמו בספרו הקודם, המצליח כל כך "נער קריאה", אני מוצאת עצמי מוצפת תחושות
שנת חורף
החורף היה קשה במיוחד. איש לא הוציא את חוטמו מבעד לדלת, אלא לסידורים נחוצים בלבד. במשך שבועות לא הלכו הילדים לבית הספר, ומקומות העבודה נותרו