בלוג
כינוס
שברירי ורפוי ודק, כאן לעוד רגע ואחר כך ייעלם. כמו משב שקם ומפתיע, חושקים ברעננות החולפת על הפנים לפני שמפענחים סטירה. העור מאדים, הלחי כאובה, והלב
מורה לחיים
המורה ברנא- מתוך "צ'יבי" , מאת בלא סנש, בהוצאת הקיבוץ המאוחד נערה אחת סיפרה לי שכל בוקר כשהיא נכנסת לכיתה היא מתבאסת למראה
תמח(ק)י
אמש הפגינו שוב בכיכר. במהדורת החדשות של השעה עשר דיווח הקריין על מאתיים מפגינים. משום מה הייתי בטוחה שלא קלטתי את המספר המדויק,
"דירה למכור"
בשעת צהריים קרירה ושמשית מצאנו עצמנו במשרדו של מתווך דירות ברמת גן. בחלל הקטן הצטופפו ארבעה גברים ששוחחו ביניהם על עסקאות שעומדות להתממש ברחבי העיר,
שש מאות שבעים ושמונה, או "נכבה"
חשבתי לדבר על נטישה בהולה, גירוש ונידוי, ועל המתה. כן, גם על המתה. ועל שקט. בחלונות הקרועים נושבת תמיד אותה רוח עזובה. השריקה שלה היא
עכוז שיש
הפרפר הזה לא מתאים לך, הוא אמר והניח את השטרות על השולחן. תורידי גם את החולצה, הוסיף. נמאס לי לראות רק חצי ממך. היא הפשילה