
קחי אותי
הבוקר נעלה להר. הצעידה מתוך הכפר תהיה מפרכת אבל לא תימשך מאד. מזג האוויר מחייך . AlmodovarDel Rio בחבל קורדובה. דומה שמאז רכבו לוחמים במעלה

הבוקר נעלה להר. הצעידה מתוך הכפר תהיה מפרכת אבל לא תימשך מאד. מזג האוויר מחייך . AlmodovarDel Rio בחבל קורדובה. דומה שמאז רכבו לוחמים במעלה

אני לא מרבה לכתוב על יפו, מקום מגורי. לא מרבה, למרות שאולי ראוי היה, כי יפו היא פלנטה הודינית, שוליים של מרכז, או מרכז של

באחד הקורסים לתואר השני באוניברסיטת באר שבע בדקתי את המונח "צומת בעלילה". הסופר חיים באר שלקורס שלו נכתבה העבודה עודד אותי (כמו בהזדמנויות מופלאות ומרובות

סיבה למסיבה, אומר לבי. תיכף אני שבה הביתה. עוד מעט יחבקו אותי המתגעגעים והמצרים על לכתי, המבקשים שיתבטל כל הזמן הזה שחלף מהר כל כך

עזיבתנו, אפילו איננה סופית, מעוררת כעס. זה עדיין קיים העניין הזה. אמנם "נפולת נמושות" איננו עוד ביטוי שמיש, ו"יורד" אף הוא לא, אבל משהו ב"עוזב"

באותו בוקר היה קר. קר במרבית הבקרים. אחר הצהרים מתחמם. לא הייתי מאמינה שאחפש אותה, את השמש, שפני ייטו לעברה וינוחו מולה בעונג. השעה היתה

מדי בוקר אני קמה והולכת. סופרת צעדים, למרות שאין לספירה הזאת משמעות. אני הולכת הרבה. מהרהרת הרבה. "הגירה אטית", מכנה בן זוגי את הצעידה הזאת,

לא הולכת ל-… אלא נמלטת מ-… מי שמכיר את ההכרח, מכיר. מזה מספר שנים גוברת התשוקה, מכה כמו פטיש בתוככי הראש, מרטשת את החשיבה, מסמאת,

הדם פעם בקצב צעדי. הלכתי לכוון השוק. מיהרתי, כי נראה היה שאאחר לפגישה. חם כל כך, לא רציתי שתמתין לי מיוזעת. כהרגלי אני מביטה מטה

נו ברור שיש. בכל מקום יש. אבל כאן, בכפר הקטן שנקרא "הכפר" ביוונית, כי הוא היחיד על האי הקטן הזה, נותנים החכמים את הטון. חכמים