מחבואים

אני מתגעגעת לאמא שלי, שהיתה משוגעת וקולנית וגסה, וגם, באותה עת, עדינת נפש ואוהבת. אני מתגעגעת אליה עד שלפעמים אני רוצה להצטרף אליה, לשכב לידה,

Calgary foothills Hospital

זוכרת כשהיינו בדרך ללדת אותך: היה לילה, שתיים ככה, הכבישים של קאלגרי נטושים, לצידי הדרך הגבעות הירוקות מוארות באור קלוש של  ירח. נסענו מהר, כי

פלסטיק

יפים, מה? שאלתי את בתי. אהה, ענתה בלי חשק. יאללה, נזוז, הוסיפה והעיפה מבט נוסף, בוחנת אותם כמבקשת להחליט אם יש שמץ אמת וחיות במראה

התפצלנו -סיפור.

הוא אמר: למה שלא תבואי? מוזיקה לאור נרות, יהיה רומנטי, יהיה פאן. ואני עניתי: תיאטרון, זה מה שאני מעדיפה. התפצלנו. הוא הלך לקונצרט בכנסייה (בהפסקה

עופי –

לעודי, ליום הולדת. כאילו מתוך השמיים עצמם, כמו היו השמיים עיסה צמיגה, נטולת שקיפות, והיא בתוכם משייטת מהאינסוף, ברוך, בשקיקה, כמו מאז ולעולם תהיה שם.

סולומון אהובי מאת עדיה לוי

פוסט אורח השבוע הוא של עדיה לוי, סיפור נוסף של משתתפי הסדנה בספרית תל מונד. פשטות קולה של עדיה, הדיוק והישירות שובים את הלב, קצת

צומת עם דרמה

  איש אחד רוכב כל בוקר על אופניו לעבודתו.  באחד הימים כשהוא מתקרב לצומת הסמוכה למשרדו, מתגעשת מולו באחת המולה כמותה לא ראה מעולם. אשה

משהו להסתיר

מיום שנולדה לא התירה לה אמה לבקר אצל סבתה. עד שמתה הסבתא לא ראתה אותה הילדה, וכבר גדלה מעט, ויכולה היתה לשאול אותה למה. ובכל זאת

שנת חורף

החורף היה קשה במיוחד. איש לא הוציא את חוטמו מבעד לדלת, אלא לסידורים נחוצים בלבד. במשך שבועות לא הלכו הילדים לבית הספר, ומקומות העבודה נותרו