עלילה מרכזית
1 בינואר 2013
מאדס מיקלסן ב"ניצוד" בוקר בוקר אני סוקרת אותם, את השיחים הפורחים שענפיהם מטפסים אל חלוני: דאקפרי צהוב, שיח אברהם, סולנום, שושני אייסברג, קאמליה, והברושים.
מאדס מיקלסן ב"ניצוד" בוקר בוקר אני סוקרת אותם, את השיחים הפורחים שענפיהם מטפסים אל חלוני: דאקפרי צהוב, שיח אברהם, סולנום, שושני אייסברג, קאמליה, והברושים.
במהלך השנים האחרונות התרחבו והתגוונו שיתופי הפעולה שלקחתי בהם חלק, והניבו ברובן פרי נפלא. וכמו שאמרתי כבר, ואני מבינה יותר ויותר- הכמיהה ליצירה משותפת רק
ב-13 בדצמבר תיפתח בקיבוץ גלויות 45 בתל אביב התערוכה "נושמים בטון". ישתתפו בה אמנים שהסטודיות שלהם ממוקמים בבניין עצמו, ואמנים אחרים מרחבי העיר. התערוכה מבקשת
יאיר אסולין כתב ספר חשוב ("נסיעה", חרגול, 2011) על צעיר שלא מסוגל לשרת בצבא. לפחות לא כמו שהצבא נתפס בעיניו. הוא אינו מסוגל למלא את מה
לא זוכרת איפה נתקלתי באמירה מסוימת על כתיבה חתרנית. משהו הדליק אותי בתיאור תפקידה של האמנות כמנוע חברתי. האם היא אמורה להשפיע,
הסחת דעת. בארבי דול חדר הכושר אליו גררתי את רגלי פעמיים שלוש בשבוע וממנו יצאתי אחרי כשעה מלאת אנרגיה ונמרצת היה חלל קטן ואינטימי. המכשירים
האם איבד הביטוי "חדר משלה" שהגתה וירג'יניה וולף את המשמעות הפמיניסטית שלו? יש ימים בהם אני מאמינה שאשה איננה עוד קרבן של מוסרות חברתיות ואחרות,
לוח הזמנים השתבש. כשהעליתי את הפוסט הראשון הייתי נחושה להעלות אחד כל שבוע. כמו שעון. לאתגר את המעיינות, למשמע אותם, לא להניח. והנה, חופשה בחו"ל
הקיץ עוד כאן. המוח מתייבש. זו לא העונה הנכונה לכלום, גם היצירה מקרטעת, מחפשת מקום מוצל להיזרק בו, להמתין שיצטנן מעט האויר. זה הזמן בשנה
כל חיינו המשותפים היתה אמא שלי חולה. את ימי ילדותי בליתי על כסאות פלסטיק בחדרי המתנה של בתי חולים או במסדרונות ארוכים, מוצפים אור ניאון