בלוג
משובה
עצב עובר טוב יותר באמנות. או שיגעון, או כל אקסנטריות אחרת. זו לפחות הדעה הרווחת. שיהיה. מעט מעט אני מבקשת להדיר רגלי משם, ולהתרחק,
יהיה לא טוב
איך שאני רואה את זה, ואני לא פרשנית משום סוג שהוא, ולא מבינה גדולה במצב- יהיה רע. רע מאד אפילו. כדאי אולי להפחיד את עצמי
קפה לעבוד בו
מעולם לא חיבבתי חללי עבודה מכווני מטרה. העדפתי ואני עדיין מעדיפה בתי קפה, אפילו על חדר העבודה שבביתי. תל אביב מסבירה פנים לשכמותי. רמת גן,
כדורונים
האור עמום. ביום, בלילה, זו התחושה כל זמן שאתה תר אחרי המלים המדוייקות שיאמרו את שהתכוונת להגיד. ובעמימות הן נחבאות, אותן מלים שעליך לצוד. בחודשים
עונה חדשה
ענק! האפקט של זה מתחבר אצלי אוטומאטית לסדנת כתיבה. ההתנסות שמחייבת לא פעם הליכה על הקצה, הישמרות לא לגמרי מודעת מגלישה לתהום, לכאוס שינשל את
מעבר
מישהו אמר לי שזה כמו לאחוז בסכין עצומה, לחפור עם שופל מתחת לבית, לחשוף יסודות, שורשים, כל מה שיש שם- ולחתוך. קעקעתי את היסודות ועקרתי