כבר עכשיו. היום. תיכף ומיד. כנגד מה שנפער שם ומאיים להעמיק עוד ואולי לבלוע, למחוק צל של חיוך, להמית אפילו. כנגד זוהמת מחשבות התבוסתנות המכלות,

לעודי, ליום הולדת. כאילו מתוך השמיים עצמם, כמו היו השמיים עיסה צמיגה, נטולת שקיפות, והיא בתוכם משייטת מהאינסוף, ברוך, בשקיקה, כמו מאז ולעולם תהיה שם.

זו היא באמת השאלה: האם אפשר עכשיו, כשהספר אוטוטו יורד לדפוס, לתפוס תנומה קלה ולהמתין. שהרי כרגע אי אפשר אפילו לפעול למענו, להתהדר בו ולדבר

זה מה שמתרמז לו על הפרצוף: כביכול יש אפשרות, סיכוי, שענן -נס ירד על גורלו וימטיר עליו טונות של מזל בדמות מטבעות זהב או שטרות

בסדנאות הכתיבה אנחנו מדברים לא פעם על שיגרת כתיבה. כשקשה, אנחנו מציעים "כתיבת רצף". יומיום, בטרם מתנפלים עלינו החיים כדאי להקדיש זמן מה (בכוונה תחילה