עוד מחשבות על כתיבה, (או) על "מנטורינג". יש כותבים שהולכים אתי זה זמן. יש כותבים שאני הולכת אתם זה זמן. אולי יותר זמן, כי אני

  כתבתי לא פעם על הגינה וגם על ציוץ הציפורים. ועל השקט. לפעמים התגנבה למחשבה גם המילה שממה, לא בטוחה שעלתה על הכתב. ובכל זאת:

  בעוד אני מביטה באמבט הרוחש מאות מקקים, חלקם על גבם, מפרפרים, אחרים כבר גוויות דוממות, הוא אמר: "אתה דוחף  כאן 30 ילדים אריתראים בחדר,

דפנה אמרה לאח שלה שאם היא מרגישה ככה בעוד שלושה שבועות היא תתאבד. הוא לא שאל אותה למה דווקא שלושה שבועות. הוא שאל, "איך את

פוסט אורח נוסף השבוע, "ארמונות בחול" מאת ליאת נחמה, ממשתתפות סדנת הכתיבה בספריית תל מונד הסיפור מתעד במדוייק את אותם רגעים בהם אנחנו מבקשים לצעוק

אני חייבת. כבר עבר היום הנורא, הסתיימו החגיגות לכבודו. וחוץ מזה יש לי פטור מאמא שלי. אבא שלי מת מוקדם מדי משברון לב, לא הספיק