המחשבה שהבליחה במוחי מיד עם היוודע דבר החלטתה של ועדת הפרס היתה: מה זו חברות? ומה בינה לבין ידידות? עוצמת המחוייבות? נוכחותה? היתכנותה? ועוד התהרהרתי

היום, מאחר שלראשונה הועלתה השאלה מדוע התמהמה הספר הזה, ומדוע רק עכשיו התרתי אותו מאסוריו, מייסורי, ואני מניחה לו לנקב את בועתו ולהגיח אל גורלו-

כל יום הוקדש לכתיבה. מדי יום בבית קפה אחר. לא פקדתי מקום פעמיים. היה המון מה לומר על התקדמות הכתיבה, הקשבה לדמויות (שהיה להן יותר

חברתי אודרי משכימה זה שנים מדי בוקר כדי לכתוב ביומנה. במגירת שולחנה ובתחתית ארון הבגדים כמו גם במחסן שבמרתף ביתה ובבקתה שבגינה טמונים עשרות ואולי

אל תוותר על החלום. כמה קלישאתי שזה יישמע. אני מדברת על חלומות בכלל, אבל במיוחד, בראש ובראשונה (כי זה החלום האנוכי שלי) על הכתיבה. אמש