ציור מצייר ציור
13 ביוני 2014
דמות מצויירת שדמות מצויירת מציירת אותה. קודם כל מבחינת הנוחות. מישהו נוטל עליו את המעמסה השבועית הזאת של להמציא את עצמך כל פעם מחדש. כביכול
דמות מצויירת שדמות מצויירת מציירת אותה. קודם כל מבחינת הנוחות. מישהו נוטל עליו את המעמסה השבועית הזאת של להמציא את עצמך כל פעם מחדש. כביכול
המורה ברנא- מתוך "צ'יבי" , מאת בלא סנש, בהוצאת הקיבוץ המאוחד נערה אחת סיפרה לי שכל בוקר כשהיא נכנסת לכיתה היא מתבאסת למראה
אמש הפגינו שוב בכיכר. במהדורת החדשות של השעה עשר דיווח הקריין על מאתיים מפגינים. משום מה הייתי בטוחה שלא קלטתי את המספר המדויק,
חשבתי לדבר על נטישה בהולה, גירוש ונידוי, ועל המתה. כן, גם על המתה. ועל שקט. בחלונות הקרועים נושבת תמיד אותה רוח עזובה. השריקה שלה היא
איזשהו משרד. אולי אדריכלים. החלל ענק וכמעט ריק. על הקירות שירטוטים שנראים כתוכניות בנייה, ומספר עבודות אמנות. חלקן מצוירות על הבטון המחורר, אחרות תלויות עליו.
למה נתגעגע? מה יהיה חסר מלבד המובן מאליו? איך תיקרא החוליה החסרה, זו שתשבש את תחושת השלמות, שתחלץ מאתנו בכוח את אלמנט ההשוואה בין פה
מעט לפני הביקור הקודם שלי בניו יורק גיליתי בת דודה שלא ידעתי על קיומה, או אולי לא זכרתי אותה מחיי המוקדמים. קבענו בסטארבקס מתחת לדירה
לארנה. לא פעם התעוררתי בבהלה כשמעלי באפלה רוכן צילה השעיר, ואפה הלח מרחרח, נוגע לא נוגע בפני. בגוף קפוא ונשימה כלואה המתנתי שתרגיש שדי לה,
איזה מזל שאלוהים המציא אותך אומרת לי א. שתינו לא מאמינות באלוהים. עם ס. אני עובדת יפה, אנחנו בונות משהו, ומתאהבות לאט. לא. (אחרת) אני
כבר כתבתי פוסט בנושא: אבל עכשיו הרחבתי את נוכחותי בזירה הבדיונית הזאת, שיוט מחויב במרחבי האינסוף. אי לכך החלטתי לשתף אתכם (שוב) בחוויה המעמיקה והולכת: