פוסט אורח השבוע הוא של עדיה לוי, סיפור נוסף של משתתפי הסדנה בספרית תל מונד. פשטות קולה של עדיה, הדיוק והישירות שובים את הלב, קצת

  איש אחד רוכב כל בוקר על אופניו לעבודתו.  באחד הימים כשהוא מתקרב לצומת הסמוכה למשרדו, מתגעשת מולו באחת המולה כמותה לא ראה מעולם. אשה

מיום שנולדה לא התירה לה אמה לבקר אצל סבתה. עד שמתה הסבתא לא ראתה אותה הילדה, וכבר גדלה מעט, ויכולה היתה לשאול אותה למה. ובכל זאת

החורף היה קשה במיוחד. איש לא הוציא את חוטמו מבעד לדלת, אלא לסידורים נחוצים בלבד. במשך שבועות לא הלכו הילדים לבית הספר, ומקומות העבודה נותרו

אילו לא היתה הלשון האדומה משתרבבת ככה, היתה כיפהל'ה מסרבת לעלות עליו ולדהור. אבל הסערה היתה בעיצומה, הרוחות קשות, ודמה רותח. אמה, פניה חרושים קמטי

אולי רק לי נדמה היה אתמול בבוקר שהמלחמה הנוראית הזאת נגמרה. בכל מקרה החלטתי שאפשר להמשיך בשגרה צולבת (קצת כאן וקצת שם, ולהרגיש כל הזמן

לא לזה התכוונתי, אמר אבא. הוא ישב על גדם עץ בגינתם של חברים, והיה יפה ותמיר ומחויך. ולמרות חיוכו עמד עצב בעיניו הכחולות. ממאורות המקלטים עלו-מגששים

היא אחזה בבובה כאילו היתה ידידתה היחידה עלי אדמות. היתה באחיזה מעין התרסה, כביכול ביקשה לומר, תראו אותה, היא שלי והיא יפה, לאיש אין אחת

קצת מטושטש המלך שנבחר, אמרה זויה לאמי. הן ישבו במטבח הארוך והצר שדמה יותר למסדרון ולעסו עוגיות שקדים ששלפה אמי זה עתה מהתנור. למה את