אהובתו של אבי

מתוך אחת הקופסאות בצבצה התמונה הזאת, והציפה אותי בזיכרון החד, הנוקב של הסיפור שנתון בתוך סיפור שנודע לי כשכבר הייתי אני עצמי אשה.  אמי היתה

פרידה- סיפור

את הסיפור  "פרידה" כתבתי לפני כארבע שנים, בשעה שישבתי באחד מבתי הקפה הנפלאים של בודפשט. במקום שררה מעין אוירה כפרית נינוחה, אולי בשל מפות השולחן

נימפאה

בשעה שערבבתי את החומרים לפשטידת התרד הוא יצא לגינה והתקשר אליה. הוא אמר, אסון פה, הכל התמוטט אנחנו צריכים לסיים את זה. היא כנראה בכתה

…והצפרדע

  צפרדע. זה מה שאני צריכה, אמרה לעצמה הנסיכה, חמקה מחדרה וירדה לשוטט ליד הבריכות. שלוש היו סביב אפרי הארמון, אבל נדמה היה שרק סמוך

שמיטה

    הוא הושיט יד ונגע בכתפה. נגיעה מרפרפת, ושמט. כהרף עין נדמתה הנגיעה, והיא התאוותה שיותיר שם עוד את כף ידו , חמה ונעימה,

צוקל

  הוא מיקד מבט שעורר בגופה אי שקט, ואמר, תסתדרי לבד. אם לא היה החיוך הנסתר הזה בזוית הפה שלו שהעיד על מבוכה, היה ליבה

על בהונות

  והפעם הפתיחה לספר "על בהונות" שסיימתי זה לא מכבר: הספר הזה נכתב במשך שנים. לפחות ארבע פעמים הוא נכתב, בגרסאות שונות. הוא עוסק באהבה

סוף חורפי

מתבקש לכתוב משהו על החורף הזה,  אמרה לעצמה בעודה מביטה בבריכת המים הקטנה שהתמלאה עד גדותיה. אמש ראתה חתול סובב סביבה, אורב לדג הזהב היחיד

מה שאינה יכולה לעשות למענו

רק כשאני מנגן אני חי, הוא אמר לה. עם המוסיקה אני כמו נוגע בנצח. אני רוצה לנסוע מפה, לשבת איפה שהוא רחוק מכאן ולנגן עד

שביר

  ב-13 בדצמבר תיפתח בקיבוץ גלויות 45 בתל אביב התערוכה "נושמים בטון". ישתתפו בה אמנים שהסטודיות שלהם ממוקמים בבניין עצמו, ואמנים אחרים מרחבי העיר. התערוכה מבקשת