את הסיפור  "פרידה" כתבתי לפני כארבע שנים, בשעה שישבתי באחד מבתי הקפה הנפלאים של בודפשט. במקום שררה מעין אוירה כפרית נינוחה, אולי בשל מפות השולחן

בשעה שערבבתי את החומרים לפשטידת התרד הוא יצא לגינה והתקשר אליה. הוא אמר, אסון פה, הכל התמוטט אנחנו צריכים לסיים את זה. היא כנראה בכתה

  צפרדע. זה מה שאני צריכה, אמרה לעצמה הנסיכה, חמקה מחדרה וירדה לשוטט ליד הבריכות. שלוש היו סביב אפרי הארמון, אבל נדמה היה שרק סמוך

    הוא הושיט יד ונגע בכתפה. נגיעה מרפרפת, ושמט. כהרף עין נדמתה הנגיעה, והיא התאוותה שיותיר שם עוד את כף ידו , חמה ונעימה,

  הוא מיקד מבט שעורר בגופה אי שקט, ואמר, תסתדרי לבד. אם לא היה החיוך הנסתר הזה בזוית הפה שלו שהעיד על מבוכה, היה ליבה

מתבקש לכתוב משהו על החורף הזה,  אמרה לעצמה בעודה מביטה בבריכת המים הקטנה שהתמלאה עד גדותיה. אמש ראתה חתול סובב סביבה, אורב לדג הזהב היחיד

רק כשאני מנגן אני חי, הוא אמר לה. עם המוסיקה אני כמו נוגע בנצח. אני רוצה לנסוע מפה, לשבת איפה שהוא רחוק מכאן ולנגן עד