אני תותח! מכריז כל רחוב בניו יורק, גם העלוב, הנשכח, המטונף ביותר. עיר גאה, ניו יורק. במו עיני ראיתי שוטרת מנסה לשווא להקים חסר בית
המחזה (או המיצג) הזה התרחש כולו תוך כדי נסיעה: התחתית שימשה במה, האיבזור הכבד והעשיר מוזהב ומדייק את איפיון הדמויות. שלוש דמויות ראשיות,
השרפרף והאיש מסמנים את רוחבו של המעבר. שאר החלל מלא באלפי דיסקים . לעשות סדר בבלגן, זו המחשבה שטרדה את מוחי בעודי ניצבת מול
עקבתי אחריהן לאורך הרחוב ה-8 . לפני מעבר החצייה נעצרנו, ואני הבחנתי פתאום שהילדה חובקת שתי בובות גדולות. כשחצו התגלעה ככל הנראה מחלוקת בינה
סביבת המגורים שלנו כאן משתקפת מבעד לתמונה: קיר לבנים אדומות שחלקו התחתון מכסה על משהו שאולי היה פעם קמין. עליו תלויים מלאכי גבס
לוסיה חברתי סיפרה לי לפניה שנים את סיפור אהבתם של הוריה. אביה, איש גבה קומה ויפה תואר גויס במלחמת העולם השנייה לצבא האמריקאי ונלחם באירופה,
מתוך אחת הקופסאות בצבצה התמונה הזאת, והציפה אותי בזיכרון החד, הנוקב של הסיפור שנתון בתוך סיפור שנודע לי כשכבר הייתי אני עצמי אשה. אמי היתה
את הסיפור "פרידה" כתבתי לפני כארבע שנים, בשעה שישבתי באחד מבתי הקפה הנפלאים של בודפשט. במקום שררה מעין אוירה כפרית נינוחה, אולי בשל מפות השולחן
בשעה שערבבתי את החומרים לפשטידת התרד הוא יצא לגינה והתקשר אליה. הוא אמר, אסון פה, הכל התמוטט אנחנו צריכים לסיים את זה. היא כנראה בכתה